צחנת האידיאולוגיה של התליינים הייתה לחמצן של חוגים פוליטיים ימניים בישראל. במשך שתי הדקות של הצפירה אני נאלץ לעמוד בדומיה יחד עם גזענים חשוכים, פורעים מבני העם הזה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
אני זוכר את יום השואה מהטקסים בבית הספר לילדי עובדים – בית החינוך – החל מכיתה גימל או דלת. הכנסת עדיין לא חוקקה את החוק הזיכרון ליום השואה והגבורה, אבל בתי הספר כבר עשו להם מנהג לציין את היום הזה, שסמלי השואה נכחו בו הרבה יותר מסמלי הגבורה, בכל שנה בחודש אפריל. לא במקרה לפני טקסי יום העצמאות, שכפי הנראה נועדו בין השאר ללמדנו שיש לנו גם היסטוריה חלופית מכובדת יותר, וששנית מצדה לא תיפול.
אבל אנחנו, הילדים, לא ירדנו אז לעומקם של הפירושים השונים (מדוע הודחקה לכאן הגבורה?), לא היינו צריכים את זה. עבור רבים מבני התשע, לשואה הייתה נוכחות מתמידה בבית, כאשר ההורים דיברו בשקט על בני משפחה ש'הלכו'. את הזיכרון של הטקסים ההם אי אפשר למחוק שנים רבות לאחר מכן. הם היו מלווים בהתרגשות עצומה: כל בית הספר התכנס ברחבה בצורת ח'. ילדי הכיתות הגבוהות הקריאו טקסטים מצמררים, אחדים, שלא יכלו לשאת את האווירה הדחוסה והמעיקה, התעלפו. על פני המורים ניתן היה לקרוא את חומרת היום.
בית הספר לילדי העובדים היה בית ספר חילוני, על כן לא היה כל טעם לפנות בשאלות לשוכן במרומים. מאיתנו לא בקשו לשאת את האשם ואת הבושה, כי היינו צברים גאים, רק להתחבר לרגעים של דומיה אל העם היהודי דרך אסונו הכבד, ההיסטורי.
ואנחנו עשינו ושמענו.
וכך זה נמשך. בכל חודש אפריל במשך השנים בבית הספר העממי ואחר כך בבית הספר התיכון, בצבא ובקיבוץ שבו התגוררתי לאחר סיום השירות, ששמו מחייב את חבריו לציין את השואה ואת הגבורה בטקס רב רושם. הטקסים האלה חקוקים בתודעתי. מעולם לא עלה בדעתי שלא לעמוד בזמן הצפירה. עד עתה.
כי צחנת האידיאולוגיה של התליינים הייתה לחמצן של חוגים פוליטיים ימניים בישראל. כי במשך שתי הדקות של הצפירה אני נאלץ לעמוד בדומייה בו בזמן עם גזענים חשוכים, עם פורעים מבני העם הזה, עם "נבחרי העם" שדעתם ומעשיהם מוקצים מחמת המיאוס, בלשון המעטה. עם ישראלים יהודים שזכר מורשת השואה שנרקח בבית מדרשם רחוק ממני ת"ק פרסה.
ואיני רוצה לחלוק עם אלה את שתי דקות הדומיה. על כן, כאשר הסתיימו שתי הדקות שהקצתה המדינה לזכר השואה, יגיעו שתי הדקות שלי. שתי דקות מאוחר יותר.
[related-posts title="עוד בנושא יום השואה"]
נירית אושר
8 באפריל 2013 @ 17:15
אני ממש מבינה אותך. אני גם חושבת שמה שיגרום לעם שלנו לא להיגרר לשואה שניה מכל כיוון שהוא, הוא דווקא הטלת הספק, היכולת להתלבט גם על טאבו כמו לעמוד בצפירה ביום השואה. קצת אירוני בעיניי הציפיה שנזכור ולא נשכח את השואה שעברה על העם היהודי, בעודנו שותפים ברמה זו או אחרת לכיבוש של עם כבר למעלה מ-40 שנה. אתה קול מרענן בקונצנזוס.
Omessi
8 באפריל 2013 @ 16:06
חבל. עברתי בדיוק את כל מה שאתה עברת בילדותך (אני מזרחי, אבל בית הספר והטקסים והזיכרון היו לי זהים), ועדיין אני בוחר לעמוד בצפירה. מתעלם מאלה שעושים מנגל בגן סאקר בירושלים בזמן הצפירה.
נכון, אני מבין מה אתה מרגיש היום. ואחרי אתמול, אחרי נאומו של ביבי, אני מבין עוד יותר.
אבל… כאשר אתה פורש, אתה נותן למי שאתה כועס עליו (בצדק, מן הסתם), לנכס את הזיכרון הציבורי לעצמו. הזיכרון הוא של כולם יחד, וחייב להיות של כולם יחד, והמלחמה על צבעו ומהותו של הזיכרון צריכה להיות מבפנים. קשה ככל שתהיה, אבל מבפנים. אל תפרוש.
חגי קמרט
8 באפריל 2013 @ 13:29
אני חושב שאתה הוא הקיצוני .שפועל בקיצוניות שאין כדוגמתה. שהרי מרוב השנאה שבך לחלק מבני עמך שאתה קורא להם בשם גזעניים. ואינני יודע על סמך מה? ומרמז על השוואה בוטה, אתה שוכח את ששת מיליונים היהודים שנהרגו ונטבחו על ידי הצורר הנאצי.
זה רחוק מבינתי.
איך אתה מעז לכתוב משפט כזה: "כי צחנת האידיאולוגיה של התליינים הייתה לחמצן של חוגים פוליטיים ימניים בישראל"
אני איש ימין ומעולם לא שנאתי ערבים ומעולם לא חשבתי לגרש אותם מאדמתם ,לטבוח או להרוג בהם איך אתה לא מתבייש.
תמירה מגן
7 באפריל 2013 @ 18:11
מה הבעיה שלך? אתה לא עומד בגלל ובשביל האנשים הפורעים, הגנבים והגזענים. אתה עומד לזכר אלה שמתו בשואה. מה אתה מתחשבן? מה אכפת לך מי עומד בצפירה? לא מבינה את הרעיון ההזוי הזה