כל המאמצים של שרידי השואה להפיץ את מנשר ניצולי השואה בעולם, ובעיקר ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה – כשלו. אין לי הסבר אחר לאותה תעלומה מאשר החשש "מה יאמרו הגויים". זאת לא שאלה רטורית. זאת שאלה ששואלים: "אתם היהודים, הקורבן של השואה הנוראה, האם אתם הפקתם את הלקחים המוסריים והאתיים של אותו אירוע נורא בהיסטוריה שאירע לעמכם?".

במנשר ניצולי השואה שהוקרא ב"יד ושם" במושב שחתם את הכנס הבינלאומי בנושא "מורשת ניצולי השואה ההשפעות האתיות והמוסריות לאנושות" (יום הזיכרון 2002) צוין בין השאר בקטע לפני הסיום: "אין חלופה ממשית לקיום זה לצד זה של בני אדם ושל העמים. יש לעשות הכול שבעיות ייפתרו לא בשפיכות דמים אלא בסיג ובשיח במזרח התיכון ובעולם כולו".

בנאום שנשא הנשיא אובמה בבנייני האומה בירושלים בפני הדור הצעיר ביום ה' 21.3.2013  בקטע הסיום אמר:

"אגיע (מחר) גם ליד שם – שם נזכר העולם ברשע שעלול לרדת על העולם היהודי ועל כל האנושות, אם לא נעמוד על המשמר. אנו נושאים את ההיסטוריה על כתפינו. אתם, צעירי ישראל, מוכרחים לדאוג כעת לעתיד, אתם מוכרחים לכתוב את הפרק הבא בסיפורה של האומה הנפלאה הזו. כנשיא מדינה שאתם יכולים לסמוך עליה כידידתכם הטובה ביותר, אני בטוח שאתם יכולים לעזור לנו להבטיח עבורנו עתיד טוב יותר..."

למחרת, בביקור ב"יד ושם", השלים אובמה את המסר:

"המחויבות שלנו להיות עדים, אבל גם לפעול. עבורנו בעת שלנו זה אומר להתעמת עם גזענות בכל צורותיה, במיוחד עם אנטישמיות, אין לדברים האלה מקום בעולם המתורבת. ואסור לנו לשכוח את הקשר בין השניים, כי בנינו ובנותינו לא נולדו כדי לשנוא ולכן הבה נמלא את ליבותיהם בתקווה".

 ובמילים אלה מסתיים מנשר ניצולי השואה:

"השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני התרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של החינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם לסובלנות וסבלנות ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות".

מכאן נגזר הצורך בשינוי ה"נרטיב" של יום הזיכרון לשואה. השואה תיזכר אצל מי שיגלו בה עניין. היא עתידה להיות מקור למחקרים אינסופיים, לעובדות על פרטיהן, לשאלות ולתהיות. אבל בהיעדר אקטואליזציה לסוגיה הדיונית-עיונית, סופה עלול להיות  דומה לתשעה באב. חלק קטן מן העם צם ומתענה על חורבן הבית, אף שבפועל העם הקים את ביתו הלאומי מחדש, וחלק גדול הולך למסעדות ולחוף הים. אין כל פגם בהליכה למקומות האלה. הם בסך הכל אינדיקטור לגבי היחס של הציבור לאותו יום. גם אם תהיינה צפירות. או דוגמה מובהקת יותר, יום הכיפורים. ביום הזה חלקים גדולים מן העם צמים, ואף הולכים לבתי הכנסת ומכים על חטאים שחטאו. אבל בתוך כמה שבועות יש להם כבר אוברדראפט בבנק החטאים. בכך איני מבקש להטיף שנזכור את השואה כל יום, אבל כן נשבץ את לקחי השואה בקודקס של ההתנהגות שלנו, גם היומיומית.

בכול הקשור בשואה בהווה, בצד הטקסים והמעמדים הלאומיים והקהילתיים לזיכרון השואה, המערכת החינוכית צריכה לשים את הדגש החזק על לקחי השואה היהודיים והאוניברסליים ועל יישומם כחלק מערכי היסוד של העם היהודי בארצו ובפזורה. וממערכת החינוך המסר יגלוש לציבור בכללו. לדעתי, כל המעמדים שחוזרים על עצמם ושבהם מובאים שרידי השואה לספר את סיפורם, ערכם בעיני הנוער הוא עצם הופעת שרידים חיים שעוד מעט ייעלמו.  את הסיפורים הם מכירים מלפני שנה. שנתיים, שלוש שנים ויותר. וכל המרבה בעניין זה אינו משובח. אני אומר זאת, בעצם קובע זאת, כשריד השואה, וכמי שהופיע במעמדים כאלה עשרות פעמים. בפני מבוגרים, הדור הצעיר ומסגרות צה"ל. אני מעדיף לדבר על הפן האחר של ניצולי השואה – על פן התקומה במדינת ישראל. על אותם "עופות החול" אשר שיקמו את משפחותיהם, ורבים משרידי השואה היו פעילים בהקמת המדינה החל במלחמת העצמאות. אני מדבר על "קדושת החיים" כלקח מכונן של השואה.

ראוי לציין כי הדור הצעיר בעולם, שיש לו זיקה לנושא השואה, מחפש שיטות חדשות, עדכניות, לעתים ניתן להגדיר אותם כ"גירויים", כדי להעביר את המסר. לדעתי אין בכך כל פסול, כל עוד זה אמצעי הולם להשגת המטרה והיא – הכרת הסוגיה והפקת לקחים ממנה בעולם של היום. אגב, דעתי גם לא נוחה מרוב משדרי הרדיו והטלוויזיה באותו יום, שגם תוכנם הוא תוספת לריטואל שחוזר על עצמו בצורה זאת או אחרת. גם כאן יש "פרות קדושות", כמו סרטו של קלוד לנצמן, "השואה", מסמך מאוד חשוב וקשה לצפייה מכול הבחינות. אבל אחרי עשרות שנים, אפשר לחשוב על משהו אחר, אם מוכנים להשקיע קצת כסף. זאת אני אומר כאיש מדיה. טוב עושה ערוץ 10 שבמשדרי הבוקר של יום הזיכרון לשואה מתייחס ל"מנשר ניצולי השואה", כפי שנמסר לי.

האטימות הבירוקרטית היא שהזיקה למדינה

מכאן הצורך שבצד הזיכרון של השואה עצמה יילמדו לקחיה. זאת לא רק בעולם אלא גם במדינה היהודית. ורבים מן הלקחים טרם הופנמו כאן אצלנו. כדי לסבר את האוזן באירוע אקטואלי: השבוע מת מייסיר אבו חמדיה, אסיר בטחוני מחברון, בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ממחלת הסרטן.  ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, האשים את ישראל באחריות למותו של אבו חמדיה. זאת טענת עוועים, ומגמתה פוליטית. האיש מת ממחלת הסרטן, והוא קיבל טיפול ראוי לאחר שהמחלה התגלתה אצלו. אך מדוע חודשיים לאחר ששירות בבית הסוהר הודיע על המחלה והמליץ על שחרורו, ההמלצה לא בוצעה? באיזו חוליה "אנושית" אטומה נתקעה הפנייה הזאת? אמנם האטימות הביורוקרטית שלנו חוצה חברה, דתות, שכבות ועוד, אבל אני משער שאילו מדובר היה ביהודי, הנוהל הזה היה מזורז יותר. זהו אחד מלקחי השואה. לא על כך שאיש ישב במאסר כי נידון בשל הפרה של חוקי המדינה, במקרה זה סיוע לטרור, או הכוונה לרצוח יהודים, חפים מפשע, אלא היחס לאדם כל עוד הוא חי, והיחס המפלה גם כלפי אסיר בטחוני שחולה במחלה סופנית. הוא לא יכול כבר להזיק למדינה. האטימות הבירוקרטית היא שהזיקה למדינה. עוד פרק בלקחי השואה שלא נלמד כאן.

בצד לקחי השואה שנוגעים לזכויות אנוש ישנם גם מעמדים סמליים. מעמד "מצעד החיים" באושוויץ, עם כל חשיבותו הסמלית, לדעתי מאבד מערכו. אגב, הפולנים טוענים, במידה רבה של צדק, מדוע הישראלים לא מבקרים בפולין, אלא בנתיב הייסורים בלבד? הם מעוניינים שישראלים יכירו את פולין הגדולה, על צבעיה, יערותיה, נהרותיה, אגמיה. מבחינתי יש לכך ערך מוסף, והוא הכרות מקרוב עם  מקומות שבהם חיו, פעלו ושגשגו מאות קהילות יהודיות במשך אלף שנים, קהילות שלהן אין כבר זכר, למעט זכר סמלי בבקעת הקהילות ביד ושם, וכמובן במוזיאון של יד ושם. הזכר הבולט יונצח במוזיאון היהודי החדש והמפואר שהוקם בוורשה.

במקביל ל"מצעד החיים", שהפך כמעט ממלכתי, אנחנו, קבוצת שרידים שעוסקים בנושא התקומה, הצענו שתתקיים "צעדת התקומה". צעדה זאת תתחיל בהר הזיכרון ביד ושם ותסתיים בגבעת רם, בכנסת ישראל, סמל לתקומה של המדינה ששרידי השואה נמנו עם מקימיה. עד כה לא הצלחנו. וזה הרי הלקח המרכזי של השואה, כינון העם היהודי בארצו ההיסטורית ועם שערכיו יונקים מן העבר, בין היתר מן האסון הנורא שקרה לעמינו – השואה. רק אם יילמדו לקחי השואה גם במדינת היהודים נדע אנחנו, שרידיה האחרונים של השואה, שהמסר שלנו עבר וייצרב בתודעה של העם ושל העולם גם בעתיד.

[related-posts title="עוד בנושא לקחי השואה"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל