[rating=4]

הסרט "לא" הוא מותחן היסטורי-פוליטי הנע בקצב יוצא דופן – לעיתים מהיר מאוד ולעיתים איטי, אך שווה כל דקה. יש סיבה שהבמאי פאבלו לריין ("פוגה", "פוסט מורטם") הצליח להביא סרט המתרחש בתקופת שלטונו של פינושה בצ'ילה של 1988, לרשימת המועמדים לאוסקר שנה שעברה על פרס הסרט הזר הטוב ביותר, וזה בגלל ביצוע נהדר לנושא יוצא דופן. הסרט אינו קל במהותו, תוך צילום טלוויזיוני מגורען, אך ערוך ונעשה בקפידה בכל שוט.

השאלה המתבקשת היא כמה אתם באמת יודעים על ההיסטוריה המודרנית של צ'ילה? מה שמעתם על פינושה? אם תשובתכם כמו רוב הקהל בארץ, "לא יותר מדי", הסרט הוא בדיוק בשבילכם. אבל רגע, שיעור ההיסטוריה שלכם עובר דרך העדשה של הסדרה "מד מן" ("הגברים של שדרות מדיסון"): כיצד משאל העם של פינושה עבר דרך מסרי פרסום טלוויזיוניים – תוך עיבוד עכשווי ומרתק למדיום הקולנועי.

היהירות העצומה של לריין לצלם את הסרט, בשלמותו, באותן מסרטות וידאו שהיו זמינות בתקופת שנות השמונים בצ'ילה, תקופת התרחשות הסרט, גורם לצילום מגורען, חשוך ועד לא נעים לצפייה לעיתים. אך הגאונות בגישה זו, בה הוא משלב את הצילומים עם קטעי הווידיאו והפרסומות, מתמזג יחד בצורה חלקה. כמו שתצפו שמישהו חוזר אחורה בזמן כדי לעשות סרט תיעודי של ההיסטוריה האמיתית, תוך שימוש בטכנולוגיה של היום. זו אשליה מדהימה.

בנוסף, גאל גרסיה ברנאל ("ואת אימא שלך גם", "מדעי החלום") בתפקיד הראשי נותן הופעה מצוינת כאיש פרסום המנסה למכור למדינה סיבות למה לא לבחור בדיקטטור. גם שאר השחקנים מגישים משחק מצוין.

ככל שתדעו פחות על ההיסטוריה המודרנית של צ'ילה, כך תתעצם חווית הצפייה בסרט המרומם נפש, כיוון שלא תדעו לאן הדברים מתגלגלים, והמתח יתחלף, תוך כדי לפיתת משענות הכיסא לצידכם, לקריאות עידוד או בוז לכיוון המסך. "לא" נמנע משימוש במוזיקה, תמונות יפות, או מה שאנו רגילים לחשוב כמבנה תסריט מסורתי, ולעיתים זה יכול לתת מעט הרגשה של התפתלות ואיטיות. אבל כדאי להישאר עד הסוף, זה מאוד מתגמל.