האויב האלים נגדנו בדורות האחרונים אינו מדינות ערב, אלא ארגוני מחבלים שאינם מכירים באמנות הבינלאומיות (ראו היחס לשבוי גלעד שליט לעומת כל השבויים הרבים שנפלו בעבר בידי צבאות ערב) ואינם בוחלים בירי לעבר אוטובוס המסיע תלמידים בעוטף עזה, או בשיגור טילים לאוכלוסייה אזרחית צפופה בבאר שבע, בירושלים או בתל אביב. לעתים פוגע הטרור בישראלים, רק בשל היותם יהודים, גם כאשר הם בחו"ל (כמו בשנה שעברה בבורגס, בולגריה). 

האויב פועל מעזה, מלבנון ובכל רחבי העולם. בעבר הצליח גם לחדור לארץ, ובמאות פיגועי התאבדות רצח למעלה מאלף אזרחים בתחילת שנות אלפיים. הטילים והרקטות מתרבים, הטווחים נעשים גדולים יותר ויותר, האיום הנוכחי הוא על האוכלוסייה האזרחית הרבה הרבה יותר מאשר על החיילים בשדה הקרב המוכר מהעבר.

בלי להתייחס למשמעויות הכספיות, הרפואיות והמנהליות 

המשתמע ממציאות זו כי הנפגעים, הרוגים או פצועים, הם ברובם המוחלט אזרחים. המדינה קבעה כבר לפני שנים את ההבדל בין חיילים הנפגעים בעת שירותם הצבאי והמטופלים על ידי משרד הביטחון לבין נפגעי פעולות איבה, המטופלים על ידי המוסד לביטוח הלאומי. אינני מבקש להתייחס למשמעויות הכספיות, הרפואיות והמנהליות הנובעות מחלוקת התפקידים הזו, בהנחה כי משך השנים הושוו התנאים "המנהליים" והכספיים.

אני מציע כי תתקבל החלטה ממשלתית מוסמכת, אשר תיצור התייחסות ציבורית שווה לנרצחים מפעולות הטרור לחללי מערכות ישראל. כל הנרצחים מפעולות איבה נפגעים ישירות על ידי אויב. הם אינם נפגעי תאונות, מחלות, התאבדות, או כל סיבה אחרת. המשפחות השכולות של הנרצחים מטרור מרגישות "סוג ב'" באירועי יום הזיכרון הלאומי  ובאירועים הנערכים במקומות הישוב, בבתי הספר ובמוסדות ציבור. כאשר מקימים היכל הנצחה לאומי יש לכלול ( גם אם בדרך מובדלת בתוך ההיכל) את קורבנות הטרור.

אנחנו מעלים על נס בשנים האחרונות את הסיסמה "כל העורף צבא, כל הארץ חזית". לביטוי זה יש השלכות מבצעיות המיושמות בתורת הלחימה, באמצעים המושקעים, בדאגה לרציפות התפקודית, בתרגילים, בכל המסגרות. תשומת לב מרכזית בתחום זה ניתנת להצלת חיי אדם על ידי פיקוד העורף, משטרת ישראל, מד"א, כב"ה ואחרים. לא תמיד אנחנו מצליחים להציל, ואז אנשים מתים. בפיגוע באוטובוס, למשל, בו נרצחים אזרחים וחיילים, אנחנו רואים את האבסורד לנגד עינינו. החייל נקבר בהלוויה צבאית מכובדת, משפחתו היא חלק ממשפחת השכול, ואילו משפחות האזרחים, לעתים עולים חדשים, בני נוער או "סתם אזרחים", נחשבות "נפגעי פעולות איבה".

האווירה הציבורית אחרי כל פיגוע, ובעיקר ברצף של פיגועים, היא רגישה ומלחיצה. במסגרת זו מרגישים כל הגורמים את הצורך לחזק את רוחו של הציבור. שינוי היחס למשפחות חללי הטרור ישפיע ישירות על אוירת ה"ביחד" שאנחנו כה שואפים לה. 

ביום הזכרון שחלף נשא יו"ר ארגון המשפחות של נפגעי הטרור נאום נוקב ומרגש בהר הרצל וקרא לראש הממשלה לשנות את ההתייחסות הלאומית לחללים אלה ולמשפחותיהם.

איננו אוהבים לשמוע בשיח הציבורי "יש שווים יותר ושווים פחות" כאשר מדובר בחללי צה"ל (למשל, אלה שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה). כך גם אין לקבל כי דמם של נרצחי הטרור סמוק מדמם של חללי צה"ל. חיוני להסדיר את ההשוואה הזאת עתה, כחלק בלתי נפרד מההתמודדות עם החוסן הלאומי. מרגע שההתייחסות תהיה מקרבת ומחזקת,  ירגישו כל אזרח וכל משפחה בישראל שדואגים להם בחייהם, וחלילה במותם, בדרך שוויונית. 

[related-posts title="עוד בנושא פיגועי טרור"]

• תא"ל במיל' אפרים לפיד היה קצין מודיעין בכיר ודובר צה"ל