בסנט פטרבורג, העיר היפה ביותר ברוסיה, חוגגים בקיץ את פסטיבל "לילות לבנים" במגוון הופעות זוהרות, שנמשכות עד לשעות הקטנות של הבוקר. גם במדינות סקנדינביה, שם בשיא הקיץ יש הבדל של כארבע שעות בין הלילה והבוקר, חוגגים "לילות לבנים". בביקורי בנורבגיה לפני שנים הודיעו לנו שיש מקום מקסים שבו אנחנו יכולים לאכול ארוחת ערב קלה, ללכת לבר ולשתות משהו, וכעבור זמן לא רב לחזור לשולחן המסעדה לארוחת בוקר. מי לא יתפתה, במיוחד כשהיינו מצוידים בכרטיס חופשי לנסיעות ברכבות סקנדינביה.

המקום הוא העיר בודו, שנמצאת מצפון לחוג הארקטי. בכל זאת האקלים בה מתון בחורף בשל הזרם האטלנטי החם. עלינו על הרכבת באוסלו ועשינו במשך 12 שעות את דרכנו לטרונדהיים, העיר השלישית בגודלה בנורבגיה. שם באור מלא ב- 4:30 בבוקר החלפנו רכבת ועשינו בה עוד 12 שעות,  עד בודו. הכוונה הייתה לבלות בעיר בשעות אחר הצהריים והערב, ולסעוד במסעדת Smak, שלא רק הנוף שנשקף ממנה מרהיב אלא גם החלק הגסטרונומי מעולה. הדובדבן שבקצפת הוא שלאחר ארוחת חצות מחכים קצת ואז אוכלים ארוחת בוקר. כשיצאנו מאוסלו מזג האוויר היה צח עם 25 מעלות, דבר נדיר גם בקיץ, והנורבגים הסתובבו ערומים. גם הנורבגיות. כשהגענו כעבור יממה לבודו היה גשום וערפילי. לאחר צלצולים חוזרים ונשנים שמענו הודעה מוקלטת שהמסעדה סגורה בשל מזג האוויר. אין להעלות על הדעת דבר כזה בתל אביב, למשל. ככה הפסדנו במפח נפש "לילה לבן".

לילות שחורים בלובן

לילות לבנים מוזכרים גם בספרו של מנחם בגין "בלילות לבנים" (הוצאת זמורה ביתן-כנרת). בספרו מתאר בגין את הלילות שעברו עליו בסיביר, לשם הוגלה והיה נתון לחקירות אכזריות מצד הקג"ב. הסיפורים מצמררים והלילות הלבנים מסמלים שתי תופעות: הכפור והשלגים בצפון הרוסי ולילות כמעט ללא שינה בשל חקירות מתמשכות. לילות לבנים לא מרנינים. גם בסרט האיטלקי "לילות לבנים" של ויסקונטי (1957), בכיכובם של מריה של ומרצ'לו מסטרויאני, שמבוסס על אחד מסיפוריו של דוסטויבסקי, מדובר בלילות של תקווה שמסתיימים בעצב קודר. גם בסיפורים אחרים ה"לובן" של הלילה מזוהה עם  האור הפלורוצנטי שנמצא או בחדר של האסיר כדי למנוע ממנו שינה, או בחדר החקירות, כשהוא מסונוור בכוונה.

אבל כל אלה רחוקים מאוד מ"הלילה הלבן התל אביבי" שאליו התוודעתי מאז בואי לכאן מירושלים. העיר תל אביב אין כמוה – בכול.

העיר הלבנה

"הלילה הלבן" שנחוג בתל אביב, בעצם כמה ימים לאחר התחלת הקיץ הרשמי, מקיף את כל התחומים, כמעט ללא יוצא מן הכלל: תערוכות וגלריות פתוחות, שווקים, ירידי אמנות, סיורים ליליים, הקרנות סרטים, ריקודים, שירה בציבור, הופעת אמנים בולטים במקומות שונים, דוכני מזכרות, יוגה קבוצתית, תזמורות במקצבים שונים, מחול ומופעי זריחה שמחברים בין הלילה הלבן לבין היום בעיר ללא הפסקה – העיר הלבנה.

תל אביב הקלאסית, הלבנה, קו הרוחב שלה הוא לדעתי רחוב אלנבי. ממזרח לרחוב הזה אתה נמצא בתל אביב המזרח-אירופית, שבלבה רחוב המלך ג'ורג' בקטע בין שדרות בן ציון לבין רחוב אלנבי. כאן מצויים הרחובות בטעם של פעם, כמו שינקין, בלפור, ביאליק, ברנר, מרכז בעלי מלאכה ועוד. כאן אם יש לך פחות או יותר דמיון, או זיכרון, תמצא את עצמך בעיר המזרח-אירופית של פעם, בתוספת מסעדות וברים של היום. חנויות קטנות של ביגוד, הנעלה, טפטים, תכשיטים, בדים, חומרי בניין, ריהוט, אבזרי מטבח, סדקית ועוד. לעתים, כמו באותם ערים של פעם, הזבנים עומדים בחוץ.

נעים לי לראות שפה ושם עוברים חרדים, בשבתות לבושי טליתות, שגם זה מזכיר לי את שָם. יש בעיר הזאת קהילה דתית וחרדית לא מבוטלת, אבל היא אינה כופה את אורח חייה על הרוב. לתשומת לב השופט רובינשטיין, בהמשך הרשומה. זאת יהדות במיטבה, דווקא בתל אביב החילונית. וכמי שגדל בבית חרדי ליברלי, אם ישנם קווי שירות של מוניות פרטיות, אני מוכן בהחלט לוותר על תחבורה ציבורית בשבת, חרף העובדה שהדתיים בעיר מהווים מיעוט, שלא כמו בירושלים. בכך מתבטאת הסובלנות של הדמוקרטיה – כיבוד המיעוט, אבל לא השתלטות שלו על אורח החיים של הרוב. אבל איני מוכן לוותר על חנות מאכלים שהיא פרטית ולא ציבורית, שפתוחה בשבת, או מסעדה, שמשום מה כשרה למהדרין,  בהשוואה למרכול קטן.

כאילו החצאית של רקדנית פלמנקו מתעופפת, ונחשפות הרגליים החטובות

מעברו המערבי של אלנבי זה מקום אחר, ים תיכוני. כאן מצויות השכונות נווה צדק, הכרמל, כרם התימנים, כרם ישראל, והרחובות והבתים מזכירים לך את סלוניקי, את מרסיי, את אנדלוסיה. לשבת בערב בכיכר סוזאן דלאל המוארת, זה כאילו אתה נמצא בסביליה. המבנים הנפלאים בכרם ישראל  המעוטרים והמרפסות המרהיבות מצויים בגרנדה. יש שעדיין לא מורקו ולא חודשו, אך יופיים לא דהה, ויש ששופצו מחדש, והם חג לעין. כאילו אתה מעלה את המסך על העיר שהייתה. כאילו החצאית של  רקדנית פלמנקו מתעופפת, ונחשפות הרגליים החטובות. רגליים היו פעם סמל לארוטיקה. תל אביב היא חושנית.

כרך על ים פתוח לעולם

העיר הצעירה בת 100 מתחדשת כל הזמן, אבל זה לא רק מראה עיניים, זו גם תחושת הלב. תל אביב היא עיר חיה. היא עיר שנועדה לא לשמש שום סמל, אם כי היא ראויה להיקרא העיר העברית הראשונה. כשהמהגרים הגיעו לכאן הם באו ליפו. אבל הם לא רק באו לכאן, הם באו משם. ושם היו מיעוט מופלה, נרדף, בזוי. מיעוט מופלה בין היתר בשל קנאות דתית ולאומנית. לכן  הסיסמה שבשיר "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" היא מדויקת מאוד. הם לא באו לארץ קדושה, ולכן תל אביב היא עיר חולין בפרהסיה, היא לא מתביישת להיות כזאת. כי רוב חיינו אינם קדושה אלא חולין. רוב ימינו אינו שבת חגים ומועדים, אלא עמל, יצירה וחיים. בתל אביב התושבים אינם סטטיסטים לעיר שמימית כמו ירושלים.

בכך אין כוונתי לומר שעיר הדוניסטית זאת היא כליל השלמות. רחוק מזה. היא עיר שבה יש כיסי עוני ומצוקה מכוערים. היא עיר של אפליה חברתית-כלכלית גדולה. היא עיר נצלנית של עובדים, כולל צעירים, עיר שבה צעירות מוכרות גופם לסוחרי עבדים ושפחות. בכך תל אביב אינה שונה מערי מטרופולין אחרות. אבל במציאות הישראלית, שבה הנטיות המשיחיות ואיבוד דמותו של הפרט בממסד ריכוזי כללי ודתי, שמוצאים ביטוי בשמרנות לאומנית ודתית שהשתלטה עלינו – תל אביב היא אולי התשובה הגלויה או הלטנטית.

אני מאמין שמוסדות תל אביב יצליחו להתגבר חוקית על החלטת בג"ץ לגבי העסקים הפתוחים בשבת. ואם יהיה צורך, החוק ישונה. ההערה של כבוד השופט רובינשטיין בהחלטת בג"ץ היא תמוהה. "תל אביב אינה בארץ אחרת", כתב, "וגם בה יש ציבורים המעוניינים בצביון משמעותי של השבת, והיא מחויבת לחוקי המדינה ולהיותה מדינה יהודית ודמוקרטית".

לידיעת כבוד השופט – גם חיפה היא בארץ, ושם יש תחבורה ציבורית. מנוחת שבת היא חשובה, אך  כיצד השבת מענגת הוא עניינו של הפרט במדינה דמוקרטית וחופשית. יתרה מזאת, גם על חוקים אזרחיים, כמו על ההלכה, חל חוק ההתיישנות, ויש לתקנם.

תל אביב תישאר חופשית.

תל אביב  נוסדה על חולות צהובים  לחוף הים. אני זוכר כנער צעיר בקן של תנועת הנוער הציוני בגטו לודז'. כאשר בחוץ מלאך המוות עסק בקציר המוני והגוויות שלצדי המדרכות נאספו על ידי שוכני הגטו עם מריצות, בפנים, בחדר קטן, קר ודחוס, שרנו שירי מולדת. אחד השירים שזכורים לי הוא על תל אביב. חיפשתי אותו באתרים, כולל שירונט, ולא מצאתי. הנה מילות השיר כפי שזכורות לי, מושרות בנעימה עליזה.

ואם אתה רוצה בחור לבלות שעות
רוץ מהר לתל אביב עיר המחולות
שם על שפת החול
שם תמצא הכול
רוץ מהר פן תאחר רוץ לתל אביב

תל אביב הוי תל אביב,
עיר מחולות על שפת הים
תל אביב, הוי תל אביב
תל אביב הוי תל אביב.

תל אביב בדמיוננו בשנת 1943 בצלמוות של גטו לודז'.

"הלילה הלבן" הוא סמל של העיר בכל ימות השנה. עיר שכיף לחיות ולבקר בה. עיר שמושכת אנשים לא  משום שהיא בארץ ישראל, אלא משום שהיא עיר מושכת. ככה לדעתי צריכה להיות כל מדינת ישראל היפה. למשוך לא רק מכוח המורשת והיותה מדינה יהודית (וערכית בעתיד – נקווה), אלא משום היותה תוססת  ומושכת. ועם קץ המלחמות, מדינה עם מטרופולין מיוחד ששוכן ליד הים הפתוח –  לעולם הגדול.

[related-posts title="מאמרים נוספים"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל