מי מאיתנו אינו מכיר את הריטואל שלפיו, האוצר לא נענה לדרישות מערכת הביטחון להגדלת התקציב, ואלו האחרונים פוצחים מיד במחול ההפחדה. האיום האיראני ושנת ההכרעה שוב תופסים כותרות ראשיות מחד גיסא, ומאידך גיסא מתרבים באופן מתוזמן היטב הדיווחים על ביטולי תרגילים וימי מילואים ביחידות צה"ל השונות.

המציאות בשנים האחרונות הוכיחה כי דרך זו אכן אפקטיבית, ובמהלך שנות התקציב האחרונות התוספו באמתלות שונות ומשונות תקציבים נוספים, בדיוק אותם תקציבים שלא אושרו קודם לכן. לאורך שנים היה זה מעין כלל מוסכם שלזרוע האוויר לא מציקים יתר על המידה, שהרי בזרוע האסטרטגית של מדינת ישראל המדובר, או אם תרצו, בסלע קיומנו. כך עיקר נטל הקיצוצים, הושת על זרוע היבשה. שוב ושוב התנהלו ויכוחים, האם יש לסגור את קו היצור של המרכבה, או אולי אף להעבירו לחו"ל. גם גורלו של נגמ"ש הנמר כבר נגזר לשבט ולחסד וחוזר חלילה.

 הפעם החליט הרמטכ"ל להביא לידיעת הציבור את הידיעה "המזעזעת" על הכוונה לסגור טייסת מבצעית בחיל האוויר. כמי ששירת במילואים ובחיל האוויר מעל לשלושה עשורים, אני מסרב להיבהל.  בהחלט יתכן שמעשה סגירת הטייסת בחיל האוויר ושאר הצמצומים שיחולו בצבא היבשה יהיו בחזקת מעז יצא מתוק.  כדי להבין איך ומדוע הפך צה"ל לצבא גדול וכבד על מידותיה של מדינת ישראל, נחזור כארבע עשורים לאחור.

 באותם ימים גובשה בעצה אחת עם האמריקנים הקונספציה, שלפיה חובה על צה"ל לשמר סדר כוחות שהיקפו נגזר ממספר המטוסים והטנקים שנספרו כל העת בעמל רב בצבאות ערב. היה זה דווקא שר הביטחון באותם ימים משה דיין שהבין היטב את מגבלותיה של השיטה ובעצם יש לומר, את מגבלותיה של מדינת ישראל. "חזון 10,000 הטנקים", קרא משה דיין למאמר שכתב אז. לדבריו למדינות ערב הון כספי ואנושי שיאפשר להן בעתיד להצטייד בעשרות אלפי טנקים. על פי התפיסה שצה"ל חייב להצטייד במספר טנקים ביחס קבוע של אחד ל X בהשוואה למספר טנקי האויב, הרי שבעתיד הרחוק, עלולים צה"ל ומדינת ישראל להגיע לקצה גבול יכולתם. משה דיין קבע באופן סימבולי בלבד את המספר 10,000 טנקים, כגבול יכולתה של מדינת ישראל.

 כך הלך צה"ל ותפח, הליך שהואץ מאוד לאחר מלחמת יום כיפור. בניגוד מוחלט למגמה זו, דווקא הלכו והצטמצמו האיומים הקונבנציונאליים על מדינת ישראל, וירדה מאוד הסבירות למלחמות תנועה והבקעה בהיקפי כוחות עצומים כבעבר. החזית המזרחית המאיימת על אלפי הטנקים שלה, נעלמה כלא הייתה עם נפילת משטרו של סאדאם חוסיין. הסכם השלום הקר עם מצריים שצבאה הפך לצבא מערבי שכל כולו תלוי בארה"ב, הסכם זה הוכיח עצמו בשתי המלחמות בלבנון. טילי הקרקע קרקע הפכו לאיום העיקרי בכל התכתשות עתידית. צה"ל ומדינת ישראל בכלל, השקיעו הון עתק בהערכות מחודשת הן בתחום האיסוף המודיעיני הפרטני הן במערכות הגנה ייחודיות נגד טילים. ישראל הפכה מחלוצה למעצמה של ממש, בכל האמור להפעלת מערך כלי הטייס בלתי מאוישים.

 חרף התאמת יחידות צה"ל ואמצעי הלחימה החדישים לאיומים העכשוויים, נותר צה"ל עצום ממדים, בפרט זרוע היבשה המתחזקת אוגדות וכלי רכב משוריינים במסות שתאמו למלחמות ואיומי העבר. גם חיל האוויר שאמור לשאת בעיקר הנטל בעימותים הבאים שימר פחות או יותר סדר כוחות ההולם מעצמה מדרג שני. מטוס קרב מתקדם מסוגל כיום לבצע לבדו את מה שביצעה בזמנו טייסת שלמה בפצצות ברזל טיפשות. יותר ויותר משימות מסורתיות מבוצעות כיום ע"י כלי טייס בלתי מאוישים והתהליך ממשיך לצבור עוד ועוד תנופה.

אין זה סוד שבחיל האוויר משרתים עדיין מטוסים שסופקו לפני למעלה משלושים שנה (מטוסי "נץ", 16 F מדגמים A+B  שאומנם שודרגו במספר היבטים). סגירת טייסת כזו לדוגמה, אין משמעותה מכירת המטוסים לגורם חיצוני. המטוסים ישמרו ב"אחסנה חיה" שתאפשר השמשה מחדש בעיתות חרום, אם בכלל יהיה בכך צורך. שום רעה לא תצמח מכך, להפך. הדבר רק יגרום להגברת המודעות לצורך הדחוף בשינויים, בהתייעלות ובחיסכון גם בחיל האוויר, חייל שהיה עד כה כמעט חסין מסורתית לכל תחלואי התקציב.

 טוב יעשו שר הביטחון והרמטכ"ל אם ינטשו את קו ההפחדה שהיה נקוט שנים ע"י קודמיהם (לצערי בהצלחה). על צה"ל ומערכת הביטחון בכלל שחלקה בעוגה התקציבית גדול מהותית מכל גורם אחר, להפנים את מצבה הכלכלי של המדינה לאשורו. עליהם לשמש ראש החץ במאמצים להדברת  שכבות השומן והעודפים במערכת, ואלו מוכרים ולא חביבים על רבים מאיתנו. אולי יקרמו סופסוף הדיבורים  על אודות צבא חכם, קטן וזריז, עור וגידים לנגד עיננו ממש. אולי.

——————————————————————————————————————————–

דודי (דוד) ירון, סופר ומרצה, סא"ל מיל' בחיל האוויר. מחבר רומנים צבאיים עתידיים. בימים אלה יצא לאור ספרו החמישי "העם האיראני מעניק בזאת", רומן מתח אקטואלי העוסק בפעולה התקפית איראנית בלב לונדון.