בשעה שכל המזרח התיכון רוחש כאילו לוחות טקטוניים מזיזים מציאות גיאופוליטית, ממצרים בדרום ועד לאיראן במזרח. בשעה שישראל נמצאת במצב ביטחוני גיאו-אסטרטגי מעולה, לנוכח הנסיבות. בשעה שארה"ב הולכת ומתרחקת מהיות השוטר של העולם,והמערכה עוברת לסיג ושיח. אצלנו  בממסד אבלים וחפויי ראש  על שתרועות המלחמה נסתיימו, ובראשם אלוף האיומים והפחדים והזיגזגים – ראש ממשלת ישראל. מי שנמנה עם ציבור החירשים, העיוורים והאילמים, היא מפלגת "יש עתיד". זה הרושם לפחות. אם "יש עתיד" תתעשת ותיטול יוזמה בתחום המדיני, היא תשמור על כוחה, ואפשר תעלה את קרנה. זאת גם לאחר הסקר של עיתון "הארץ" שהצביעה על  ירידה חדה בתמיכה בה.

 אם שמתם לב בשם "יש עתיד", ה"יש" היה פתק ההצבעה של  "שינוי -המפלגה האזרחית של ישראל", שגם היא באה כעננים בסערה ונעלמה כמוהם. אין לי ספק שזה מהווה ויהווה חומר מחקר לאנשי מדעי מדינה, ופסיכולוגיה חברתית. הסיבה להקמתן היא די מובנת.הציבור מאס במפלגות הקיימות, בהסתאבות שלהם, בשחיתות שהשתרשה בקרבן, ובדריכה במקום בלא לנבט את הציבור אל האור בקצה המנהרה. זה כולל את "קדימה" שיסד אריאל שרון. אותו אריאל שרון שהיה הרוח החיה בייסוד "הליכוד". "הליכוד", אף שבמצב לא טוב, קיים ו"קדימה" נעלמה.

 במדינת ישראל של היום, ואפשר שבכל הדמוקרטיות, ובייחוד לאחר סיום המלחמה הקרה, הציבור בוחר במפלגה שלדעתו תיטיב לטפל בבעיות היום יום של אזרחיה. זה אמור בייחוד בנושאים כמו כלכלה, חברה וביטחון הפנים. באנגליה המפלגה השמרנית אינה מה שהייתה (ה- Tories השמרנים) ומפלגת העבודה אינה נשלטת על ידי איגודים מקצועיים קיצוניים. בצרפת המפלגה הסוציאליסטית השולטת אינה אוכלת יוזמה פרטית והון, וכך הלאה וכך הלאה.

אם מפלגה כמו  "יש עתיד" ( בדומה לשינוי) מקבלת הרבה מנדטים בבחירות, זאת הצבעת מחאה ולא הצבעה בעד. שכן, הציבור לא מכיר את ה"בעד". ואם הוא עושה היכרות עם האישים שמרכיבים את צמרת התנועה או את סיעתה בכנסת, הוא מבולבל עוד יותר. אבל אם המפלגה תספק את הסחורה, החברתית כלכלית, וגם אופק מדיני, ותציג קבלות – הציבור יקנה זאת. אבל לא זה המצב ב "יש עתיד".

הלפיד שלפני המחנה

 האכזבה הגדולה מ"יש עתיד" שני פנים לה. הראשונה שהמנהיגות, נכון יותר מייסד התנועה ומי שעומד בראשה,יאיר לפיד, עם כל הכישורים שיש לו, ויש לו, לא הוכיח עד כה כושר מנהיגות ברמה הלאומית  ושיקול דעת. בתוך מפלגתו הוא שולט כמעט שלטון יחיד, כפי שמרננים, ואפשר מתוך שיקולים זרים. זה התחיל בכך שלפיד הסכים לקבל את תיק האוצר, שלעצמו הוא מלכודת. התיק לא מתאים לו והוא לא גזור עליו. גם אם בריאיון טלוויזיה בארה"ב, לא מכבר, הוא לעג לאלה שהציעו שיהיה שר החוץ. אבל לאחר שקבל על עצמו להיות שר האוצר הוא חייב היה לצרף אליו מן הטובים שבמוחות הכלכליים כדי לנווט  את הספינה הזאת במימיה הסוערים של הכלכלה הישראלית, והעולמית  שהיא חלק מן המכלול הגדול יותר, וכן ההיבט המדיני שבו שהוא דומיננטי.

עם זאת, ההגינות מחייבת להדגיש, שאת רוב הצרות הוא ירש  מן השר לענייני  אסטרטגיה, יובל  שטייניץ, שאם הוא ינהל אותה כמו שניהל את האוצר אבוי לנו. רק להזכיר את הדו"ח האחרון של מבקר המדינה בכל הקשור להטבות המס של עשרות  מיליארדי שקלים לחברות הענק כמו "טבע" ואחרות. אבל כל שר בכיר, ושר האוצר הוא שר בכיר מאוד, יודע כי הציבור לא עושה חשבונות בדיעבד, אף שחשבונות מעצם טבעם הם רטרואקטיביים. בייחוד כאשר השר ומפלגתו אמורים לייצג את המעמד הבינוני, מי שסוחב על גבו את מרב המשא.

וכאן באה האכזבה השנייה. למפלגה אין מדיניות ברורה ומגובשת, לא מדינית, ומסתבר שגם לא חברתית כלכלית. רשימת המועמדים לכנסת של "יש עתיד"  לא הייתה תהליך בחירה רחב, של מוסדות הציבור או של כלל החברים, כפי שזה במפלגות קיימות. זאת הייתה רשימה שהורכבה על ידי אדם אחד. הוא הביא מן הגורן ומן היקב גלריה אשר תשקף עמדות שונות של הציבור, כאשר הממוצע עונה לרוח הציבור או למעמד הביניים בישראל. משל היית ממזג משקה חריף עם מיץ פרות כדי לקבל איזה קוקטייל אהוב. וזה עבד.

אבל ההצלחה הזאת היא לרועץ כאשר המפלגה הופכת לשותפה בכירה בקואליציה ממשלתית, ואז צצות העמדות האישיות שלעתים הן קוטביות. זה כולל בתחום הכלכלי חברתי, ואף דתי, אבל הדבר הבולט ביותר הוא העדר עמדה מדינית בשעה שתחום זה תמיד היה החלק החשוב של כל ממשלה, וחשיבותו עכשיו גדולה פי כמה הן מול האירועים הדרמטיים באזור והן לנוכח הסיכוי להגיע לאיזה הסכם עם הפלשתינאים ואפילו עם האיראנים.

.יו"ר סיעת "יש עתיד" ח"כ עופר שלח הביע לא מכבר את דעתו הפומבית כי במסגרת הסדר שלום תהפוך ירושלים המזרחית לבירת המדינה הפלשתינאית. "אני לא רואה הסדר אפשר שבו הפלשתינאים לא יוכלו לקרוא למזרח ירושלים בירת המדינה הפלשתינית", מצוטט ח"כ שלח. זאת בשעה שיו"ר התנועה ח"כ יאיר לפיד הצהיר כי "ירושלים תהיה מאוחדת ותחת ריבונות ישראלית". יחד עם זאת בדיון בוועדת השרים בעניין ירושלים, שנועדה לכבול את ידיה של הממשלה בזירה המדינית, בשעה שמתנהל מו"מ, דווח שיאיר לפיד כמו גם  שרת המשפטים ציפי לבני, התנגדו. מה זה אומר לציבור? בלבול.

כאשר לפיד התבטא, באקראי, לגבי ההתנחלויות שהן לא מפריעות לו, הודיע השר יעקב פרי כי הן עלולות להיות מכשול להשגת הסכם עם הפלשתינאים. בשותפה הקואליציונית השנייה – "הבית היהודי", יש גם כן חילוקי דעות, אבל בנושא המדיני הקו הוא חד וחלק. אין ויתור על התנחלויות ויש להרחיבן  והקמת מדינה פלשתינאית היא חלום באספמיא. אילו "יש עתיד" הייתה באופוזיציה זה לא היה קורה. תראו את ההרמוניה האידיאית בתוך "העבודה" למשל, למעט היריבות על תפקיד יו"ר המפלגה בכנס הבא של המרכז. היא זמנית.  ולא זו בלבד, ראו את ההרמוניה בין העבודה לבין מפלגות חרדיות, בעיקר עם  "דגל התורה" מול הממשלה. ש"ס יש לה צרות, ועם פטירת המר"ן יוסף צרותיה והפלונטרים שלה גדלו. בקואליציה הדברים חורקים גם במפלגות ותיקות, כמו "הליכוד" ועוד איך חורקים. אבל בוודאי שבתנועה כמו "יש עתיד".

במציאות הזאת, במקום לנהל דיאלוג נמרץ בתוך התנועה ועם ציבור הבוחרים, יאיר לפיד מנהל את הדיאלוגים שלו, נכון יותר המונולוגים שלו, עם הציבור באמצעות הפייסבוק, שם יש לו ציבור גדול. מאז היותו איש תקשורת הוא רגיל  להעביר מסרים במקום לקבל אותם, אם המשובים ראויים. בפייסבוק  הוא לא צריך לענות על שאלות מביכות של עיתונאים. שם הוא בעצמו שואל והוא בעצמו עונה. זהו מרשם לנפילה ואכן נתונים של סקרים מלמדים על כך. היו גם  בעיות לקראת הבחירות המוניציפליות.

בריאיון ל"ידיעות אחרות" ב-30.8.13  השיב  לפיד על השאלה "מה איבד בשנה הזו?". על כך השיב שאיבד "את האופציה לחברים חדשים. אני כמו בחורות נורא יפות בגיל 17, שאף פעם לא יודעות למה אנשים הם ידידים שלהן. ככה בר רפאלי בטח הרגישה בגיל 17. ואיבדתי כמובן את מקומי כמאָמי הלאומי, אבל אני לא בטוח שהייתי מאמי לאומי, אני חושב שזו הייתה אגדה". זה נכון. יש אומרים שהוא היה "קופירייטר" מעולה וכזה נשאר. לדעתי זאת השמצה. העובדה שהוא יודע  לכתוב ולחבר מסר טוב קליט אינה דבר רע. ובכלל יאיר לפיד הוא אדם מוכשר. זה יכול להוסיף ולא לגרוע, בתנאי שזה אמצעי, ולא מטרה. בריאיון ארוך למדי בחדשות ערוץ 2 ( 15.10.2013 ) השיחה נסבה מטבע הדברים בנושאי כלכלה, כאשר "טבע" מאיימת לפטר קרוב ל- 1,000 מעובדיה בישראל. לפיד הוא איש שיחה מלבב, ומסביר טוב לאין ערוך מאשר ראש הממשלה, אף שהוא לא נואם רהוט כמוהו. הוא מסביר פנים במקום להחמיץ פנים, כמו אלה של ביבי.

 אגב ריאיון בטלוויזיה. עם מינויה של קרנית פלוג לנגידת בנק ישראל, ב-20.10.2013, רואיין שר האוצר ב"מבט". עיקר הרעיון נסב על דרך המינוי שבאמת הייתה מעוותת ולא מכובדת. אבל גם במקרה זה המראיינים, מגישי המהדורה, מן הראוי שיהיו סבלניים וסובלניים לשמוע את השר עד לסוף המשפט. מי שהרחיק לכת בעניין זה, היה דווקא הפרשן הכלכלי הטוב, עודד שחר, אשר ההתלהמות שלו שהדליקה את פניו בצבע אדום, לא היה מביישת את גדול המתלהמים בכנסת. ככה לא מראיינים. ראוי לשלוח את מראיינינו לבי-בי-סי כדי ללמוד איך אפשר להגיש את השאלות הכי קשות באריזה נינוחה.

גם בריאיון זה כמו ברשת ב', לצערי מעט מאוד  דובר על מצב הממשלה, הקואליציה, איך הוא רואה את ה"עתיד" לא רק את  "יש עתיד", אלא העתיד של המדינה. זאת לא שמענו עד עכשיו מיאיר לפיד בריאיון ייחודי זה. גילוי נאות בשולי קטע זה: אביו של יאיר לפיד, טומי לפיד, היה חברי במשך שנים, ואף שלעתים היו בינינו חילוקי דעות תהומיים, פוליטיים ולפעמים גם מקצועיים, נשארנו חברים טובים. לטומי היה תמיד מסר מושחז. אשר ליאיר, לא שמענו קול חד וברור כפי שמצופה ממנהיג שיודע גם איך להעביר את המסר לציבור הרחב. אלא, אם אין לו מסר ברור. או שהוא פוזל לאן שהוא. שלי יחימוביץ' עשתה את המשגה לפני הבחירות ושילמה במנדטים שלא קיבלה. " יש עתיד" עלולה להשיר מנדטים שקיבלה, חלקם שהיו מיועדים ל"עבודה".

.עתיד "הבית היהודי"

אבל האגוז הקשה לפיצוח הוא ש"יש עתיד" יושבת  בקואליציה עם "הבית היהודי" כששר השיכון אורי אריאל מודיע בהצהרה מעל גבעת התנחלות חדשה, ובקול אלים (כן יש דבר כזה) כי "לעולם לא יהיו שתי מדינות" ממערב לירדן". הוא מקבל גיבוי משר הפנים גדעון סער, מקורבו של ראש הממשלה, כי הבנייה בירושלים ובהתנחלויות לא תיפסק. מחזק אמירה זאת סגן שר החוץ, שמנסה לחקות את השר המושעה, בפה גדול אבל לא בתבונה. on top of it כמו שאומרים באנגלית, ובעצם זה למטה ולא למעלה – מנהיג התנועה מונע מקבוצה של חברי כנסת מסיעתו להיפגש עם אבו מאזן לרגל ראש השנה. תוסיפו לזה דברים בשטח כמו ההתנהלות השגויה של המסתערבים בקלנדיה וההתנהגות הפרועה של כנופיות "תג מחיר" בבית צפפה, השמדת מטעי זיתים של פלשתינאים, העלאה באש של רכבם, כגמול על הרס איזו בקתה לא חוקית של "היאחזות",  ותקבלו את התמונה של היות "יש עתיד" במקום רע באמצע.

התם ישאל: איך זה מסתדר? שכן בכול זאת גם עמיר פרץ ה"פיסניק" שיושב על כיסא שר הסביבה, אומר כי "הפעם ביבי רציני בשיחות עם הפלשתינאים". אבל, גם אם זה נכון, יש דינמיקה, שביבי לפעמים מחולל אותה ולפעמים נגרר אחריה. אבל בדינמיקה אצלנו  קל יותר לפוצץ שיחות שלום, בהבל פה או בצעד שגוי, או ברצח ראש הממשלה, מאשר  להוריד מאחז. או בסוגיית ההכרה מצד הפלשתינאים בישראל כמדינה יהודית. זה אחד התנאים שביבי חוזר ומשנן. זאת בשעה שיאיר לפיד, קובע ובצדק רב (ואני כבר התייחסתי רבות להיבט זה) כי אנו לא זקוקים להכרה בנו כמדינה יהודית. אנו מדינה יהודית בתוקף היות הרוב המכריע בה יהודי. היהודים הם עם ולא גזע, בניגוד לתורת בית"ר והרוויזיוניסטים.

אני משער שהצמרת של "יש עתיד" קראה, כמה ימים לפני צאתו של ראש הממשלה לארה"ב לעצרת הכללית ולפגישה עם הנשיא אובמה, פרסום בגודל רבע עמוד של  שדולת ארץ ישראל בכנסת. במודעה הפרסומית היא מציינת כי "לעם היהודי יש זכות טבעית, היסטורית וחוקית למולדתו כולה ולבירתו הנצחית ירושלים". בין השאר חתומים ראשי הממסד של הרשות המבצעת, כמו סגן שר החוץ  זאב אלקין, סגן שר המשרד ראש הממשלה-אופיר אקוניס, סגן שר הדתות, הרב אלי בן דהאן, סגן שר הביטחון, דני דנון, סגן שר החינוך אבי וורצמן, וסגנית שר התחבורה ח"כ ציפי חוטבלי. שר התחבורה שחושב כמוהם לא חתום אבל הוא מקדם בניית כביש גוש עציון- ים המלח- עוד ריסוק ברצף טריטוריאלי של המדינה הפלשתינאית, ובשטח בי שבו לישראל אין סמכות תכנון. ואין קול ואין הד ב"יש עתיד".

ראו מה קרה בדמוקרטיה הגדולה כאשר מיעוט קטן בקרב הרפובליקנים "תנועת מסיבת התה" איימה לטלטל את אמריקה. מי העלה על דעתו  שארצות הברית של אמריקה זאת שמונטסקיה ביסס עליה את  משנתו של "בלמים ואיזונים" ושלוש רשויות, תגיע למצב שבה קומץ פוליטיקאים ציניים וסהרוריים ישתקו את המדינה ואיתה יביאו לסכנה של ערעור כלכלת העולם ואולי מעבר לזה. אבל בימינו קורים כול מיני דברים בלתי צפויים, כמעט אפוקליפטיים שאיש לא חזה אותם. עד כדי כך שגם  האופוזיציה בסנאט נתונה לשיגיונות של מיעוט. העיתון "יו אס איי טודיי " הגדיר את מצבו של מנהיג הרוב בסנט ג'והן בוהנר כי האופציות שלו הן "הטוב, הרע והמכוער" (כמו  שם המערבון הפרוע). בינתיים הם הפסידו. לא רק את המערכה הזאת, אלא זה יעלה להם ביוקר בבחירות בשנה הבאה לקונגרס. אצלנו זאת שדולת ארץ ישראל השלמה. היא תשלם, אבל גם העם ישלם ביוקר רב, אם לא יחול שינוי בעמדת הממשלה, וזה יקרה אם הרכבה ישונה.

המוצא האפשרי.

במצב הקיים, כאשר מסיבות שונות, אובייקטיביות ונסיבתיות, אין סיכוי לשיפור דרמטי במצב הכלכלי, חברתי, בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה, דבר שהיה מביא לעליית מעמדו של שר האוצר, ואין לצפות שיאיר לפיד יפנה את כיסאו כשר האוצר למישהו אחר במפלגתו, הישועה יכולה לבוא רק בזירה המדינית. בדיעבד טוב שככה. כי גם אם הכלכלה תשתפר ולא יהיה מוצא מדיני, הציבור ירגיש זאת בכול התחומים, ובעיקר בתחום הכלכלי. בין השאר מכיוון אירופה. אם "יש עתיד" תעמוד על רגליה האחוריות בכול הקשור להסכם עם הפלשתינאים, בכל הקשור לצד שלנו, והצד שלנו ולטובתנו הוא להיפרד מהם. כי אז , ראש הממשלה, ההססן המתמיד, לא יוכל לעמוד מולם.

כל חלופה של הכנָסָת התנועות הדתיות תהיה גרועה לאין ערוך. כולל זאת של ש"ס  השסועה לאחר פטירת המר"ן  עובדיה יוסף. אולם, אם "יש עתיד", תאמר לו "עד כאן!!"  אז הוא יצטרך להיפרד מן "הבית היהודי". במציאות זאת  יש העתודה מוכנה ומזומנה. מפלגת העבודה שהיא גדולה יותר מן "הבית היהודי". אז אפשרית הצטרפותה של  ש"ס של דרעי שמחליפה צבעים כמו זיקית  ושוב  תהיה, כפי שהייתה פעם – פיסניקית. בעד תמורה הולמת כמובן. במקרה זה תרחיש אפשרי הוא שבתנועת הליכוד יקרו דברים. גם בליכוד עצמו וגם בברית בין הליכוד לבין "ישראל ביתנו " ישנם מספיק מטעני צד ומוקשי נעל כדי לפרק את המבנה הרע לכול הדעות.  או אז אם  במקרה הרע ייערכו בחירות, או אפשר לפניהן, תקום תנועה מרכז ליברלית שבמרכזה "יש עתיד" וחלקים מן הליכוד. ואולי להתפתחות זאת יתלווה שינוי בשיטת הבחירות, שתהיינה יותר ייצוגיות.

אולי גם זה חלום יום קיץ. אבל אני אופטימיסט ללא תקנה, ומקווה שמה שלא עושים מנהיגים, המציאות תעשה, היא עלולה להיות קשה שבעתיים מאשר צעדים מונעים התדרדרות, אבל היא אפקטיבית. ישראל לא תוכל  להיות  דרום אפריקה. לעולם לא במהדורה הראשונה בעידן האפרטהייד, ולא בשנייה, כאשר הלבנים נשארו  במיעוט. ו"יש עתיד" חייבת להיות שומרת הסף שזה לא יקרה. בתור שכזאת סביר מאוד שיש לה עתיד, אחרת היא תיעלם.