נשיא המדינה שמעון פרס, העניק היום את עיטור הנשיא – האות האזרחי הגבוה ביותר בישראל, לסופר אלי ויזל, ניצול השואה וחתן פרס נובל לשלום. הטקס התקיים בניו-יורק במעמד נשיא המדינה, שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור, הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק עידו אהרוני, וכן אלי ויזל ואשתו.

בפתח הטקס הוקראו נימוקי ועדת העיטור ובמרכזם: "אלי ויזל הטביע חותמו על האנושות כולה, בכך שבפעילותו הציבורית חוצת המדינות תרם תרומה ייחודית להנצחת מורשת השואה ולהעברת מסר חזק של שלום וכבוד אנושי לעולם כולו".  מיד לאחר מכן ענד הנשיא את האות על צווארו של אלי ויזל ואמר: "זהו כבוד גדול וזכות גדולה להעניק לך את עיטור הנשיא. על פועלך ארוך השנים לשימור זיכרון השואה. השואה לימדה אותנו שלהרוג ניתן לא רק ברובים ובנשק אלא גם באדישות, ואתה אלי, מציל את העולם מאדישותו. אתה מניף את דגל האנושות, מניעת שפיכות הדמים והמאבק נגד הגזענות והאנטישמיות, ומניעת המלחמה. באופן אישי עברת את הזוועות הקשות ביותר של האנושות וכניצול שואה בחרת להקדיש את חייך כדי להעביר את המסר- לעולם לא עוד".

אלי ויזל, הודה לנשיא פרס בחום ואמר בקול רועד: "אני נרגש מאוד ממעמד זה. ישראל היא מרכז חיי ולמרות שאיני חי בה ישראל חיה בתוכי. כעת אני רואה עצמי ישראלי של כבוד. החיים מורכבים לא רק משנים אלא גם מרגעים, ורגע כזה שווה חיים שלמים".

ההחלטה להעניק את העיטור לאלי ויזל, התקבלה על-ידי הנשיא פרס, בהמלצת חברי הוועדה המייעצת , בראשות נשיא בית המשפט העליון (בדימוס), מר מאיר שמגר, נשיאה החמישי של מדינת ישראל, יצחק נבון, הפרופסור סוזי נבות וחברים נוספים.

עיטור הנשיא, אשר הוענק לראשונה בשנה שעברה ביוזמתו של הנשיא פרס, מוענק ליחידי סגולה (אנשים פרטיים וארגונים) שתרמו תרומה ייחודית ויוצאת דופן לתיקון עולם או לחברה במדינת ישראל, לתדמיתה בעולם ומהווים דוגמא ומופת ליזמות, חדשנות, יצירתיות וחזון. על העיטור מוטבע כוכב הצפון שמהווה סמל וביטוי להתוויית דרך, והמנורה שמסמלת את התחדשות המדינה- את הקשר החזק בין העבר להווה ואת יצירת ההמשכיות. בראש העיטור משובץ הביטוי: "משכמו ומעלה" הלקוח מפרק ט' בספר שמואל א': "בחור וטוב ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם". הענקת עיטור מעין זה היא מסורת הנהוגה בקנדה בהענקת ה – ORDER OF CANADA, בצרפת – בהענקת "הלגיון דה אונר", ובאיטליה, שם מעניק הנשיא עיטורי כבוד על פי החוקה האיטלקית.

ויזל, שנולד בעיר סיגט שברומניה, גורש יחד עם משפחתו למחנה אושוויץ בשנת 1944 ושרד שם את זוועות המלחמה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, פרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים, וזכה בפרסים ספרותיים רבים. בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת הנשיא קרטר, בין השנים 1978-1986. בין היתר השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה. את רוב רווחיו מהספרים שכתב הוא מחלק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות", שבין היתר הקימה את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקרית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו שנספתה באושוויץ. ועדת פרס נובל כתבה על אלי ויזל כי הוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חוויתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". אלי ויזל גם זכה לעיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית: מדליית החירות הנשיאותית (1992) , ומדליית הזהב של הקונגרס (1985). על כל זאת ועוד נמצא אלי ראוי לקבלת העיטור.