תדע כל אם עבריה…נאמר במגילת עצמאותנו. וזה נכון לגבי הרבה דברים. אבל אמהות הן גם מורות, גם מחנכות. ולעתים, קשה להן מאוד להפריד בין התפקידים האלו. אחת המורות החיפאיות, בתחילת שנות הארבעים לחייה, בעלת ותק רציני בחינוך והוראה, חושפת את הגיגיה על מה שקורה בעקבות ההנחתה האחרונה של שר החינוך, טיולי מורשת בחברון. היא נורא רצתה להזדהות, אבל חוששת שאם תיחשף, תפוטר

הסיפור הזה מתחיל בקיץ. כשהרכזת חברתית פוגשת את רכזת הטיולים ורכזת של"ח בחדר הנהלת בית הספר. שם נעשה התכנון השלדי של "הטיולים השנתיים, המסעות, ימי הסיור ההצגות" כל המערכת החווייתית של ילדי ישראל.

אמור לי מי בשלטון

בדרך כלל הרכזת החברתית שנוסעת להשתלמות קבועה של יום בשבוע מקבלת "מלמעלה" כלומר, ממנהל חברה ונוער הממונה על ההשתלמויות שלה, את ההצעות הכי רלוונטיות, למה שיהיה בתכנית. ההמלצות הן כל מיני דברים שכדאי ורצוי שיעשו בבית הספר וצריך להגיש תכנית לפיקוח של "תכנון מול ביצוע". צריך לסמן וי. שעשינו. שלא ישכחו למשל את יום פטירתו של גנדי. או בן גוריון. או רבין. תלינו פלקט. יש מצגת. וכאלה.

חישובים כלכליים

וכך, התכניות הכי אטרקטיביות בבית הספר נבחרות גם על פי הצד הכלכלי שלהן. כלומר, חישוב קר של 'כמה תלמידים משלמים בפועל על הפעילות החברתית וכמה מותר לבית הספר לגבות'. זאת, בנוסף להמלצות "החברתיות" מכיוון המחוז במשרד החינוך.

הבהירה לי רכזת חברתית שמובילה את הדרך: " אני רכזת מספר שנים. כבר עברתי שלושה שרי חינוך. כל פעם שמגיע שר אחר, מגיעה גם תכנית אחרת. אצל יולי תמיר למשל זה לא כמו אצל לימור לבנת או אצל גדעון סער." לדבריה  היום נושבת רוח אחרת, "נקרא לה רוח דתית. כי מי שיש לו כיפה או מטפחת והוא שומר מצוות יותר קל לו במערכת. יש תגבור של שיעורים במקצוע מורשת ישראל. וזה לא שלפני זה לא היה… אבל כעת מוצאים שעות לכל מיני….כאלו.

מסע בראשית, במקום פולין

על הקרקע הטובה הזו, של אנשים מאד מסוימים, צמח גם מסע בראשית. הנהגתו מגיעה לפגישות בבתי הספר התיכוניים בארץ. סוגרת עניין עם המנהל. והמסע יוצא לדרך. למה לא? ציונות יש. אהבת הארץ יש. והליכה ושינה בשטח. כמו פעם בפלמ"ח וקצת אחריו. רק מה, בתי ספר ערביים או בדואים לא משתתפים במסע. בכל אופן לא ידוע על בית ספר שכזה שהיה בתכנית.

היעד של המסע הוא שכבות י"א. ילדים סופגים. מארגני בראשית סבורים שהוא מהווה תשובה ניצחת למסע לפולין. "יש תלמידים שלא יכולים, או לא רוצים לצאת לפולין. אז זה במקום. זה בעלות יותר נמוכה ואנחנו אומרים לתלמידים שעדיף להכיר את ארץ ישראל ברגל מאשר באוטובוסים. בהתחלה הם מתמרמרים כי הלינה היא בשטח אבל בסוף כשמגיעים לירושלים – זה השיא". כך מוכרת את המסע מדריכה שבאה להסביר. שישה ימים, בהם הנוער לומד על "אני והקבוצה אני והקהילה אני והעם בארץ אני והיהדות אני ואני…" איך האני משתלב עם הקיום שלנו, כאן ועכשיו. המטרה המוגדרת היא הכרת הארץ ברגליים. אך השיא זה השבת. עם פרשת השבוע…ותפילה בכותל.

אולי לתלמידי בית ספר ממלכתי דתי זה טבעי ורגיל. אך לממלכתיים,  שישה ימים כאלו הם קשים לעיכול. תלמיד י"א:"עוד מעט יש לנו את מסע בראשית שבו אמורים להכיר טוב טוב את חברי הקבוצה. יש לי בעיה כי אני רוצה להיות עם בת אחת שאני אוהב אבל המחנכת שלי לא מסכימה.."

לעומתם מאות חברי תנועת הנוער הלאומי יצאו בסוכות האחרון למסע במגמה להמשיך את תורתו של ז'בוטינסקי. אמנם זאב החל את תנועת הנוער שלו ב1949 אך ממשיכיה כיום הם חניכי השכבה הבוגרת שדרכם מובילה כמובן לשר החינוך גדעון סער ולמורשתו הפוליטית.

כאמור חלק ממורי ישראל לא רוצים מסע לחברון עיר האבות. אולי כי אברהם אבינו הלך לבאר שבע. אולי כי אף פעם במסעות בגליל בשפלה ובירושלים לא היה דיון על עמדתם של הערבים. שחיים פה כאן ועכשיו. על הצד השני של  אותו מטבע.