[rating=4]

האירוניה של הסרט מתחילה כבר בכותרת: "גן עדן לאוהבים", כיוון שגן עדן אין פה, ובטח שלא אוהבים. העלילה היא בעצם סאטירה שחורה משחור, חכמה, שנמתחת עד כדי בדיחה אכזרית. זהו הסרט הראשון בטרילוגיה (הבנתי מהיחצ"ן ששני הסרטים הנוספים בסדרה לא יגיעו לאקרנים בארץ) של הבמאי האוסטרי אולריך זיידל, המביט כיצד אנו מחפשים משמעות לחיים.

הסרט עוסק כביכול באהבה, ואילו השניים הנוספים עוסקים באמונה ובתקווה. עם זאת, בניגוד לכותרת, הסרט מתוכנן כך שיתפוס את הצופים בהפתעה. לא רק זאת, הוא גורם לנו להתפתל בכיסאות, כפי שהוא מעודד אותנו לצחוק על כל הדברים הלא נכונים, תוך מציאת אמיתות מטרידות על כמיהה אנושית.

הסרט נפתח בוינה, שם תרזה בת ה-50 (מרגריטה טיזל – שחקנית טלוויזיה, זהו סרטה הקולנועי הראשון) נאבקת להתמודד עם בתה העצלנית, טוכטר (מלני לנץ). היא מורידה אותה אצל אחותה, שווסטר (מריה הופששטר, "ימי שרב") ויוצאת לחופשה באתר נופש בחופי קניה. הכוונה שלה לברוח מהלחצים בבית, אבל תיירת נוספת מאוסטריה, פרונדין (אינגה מאו), מלמדת אותה כי ניתן להתענג מנערי החוף המקומיים.

היא מתחילה לחלום על חופשה רומנטית, ומתיידדת עם גבריאל (גבריאל נגומה מורואה בסרט בכורה). המפגש המיני הראשון שלהם לא הולך כל כך טוב, אבל זה לא מונע ממנה לנסות שוב עם בחור חדש, מונגה (פטר קזונגו בסרט בכורה). השאלה היא האם אהבה אמיתית בכלל אפשרית עם צעירים אלו?

כמו בדרמות הקודמות של זיידל, "ימי שרב" ו"ייבוא/ייצוא", הוא משתמש בזהירות בסצנות מורכבות שתופסות את העין במגוון דימויים יפהפיים מול יושר טקסטואלי בלתי צפוי. קו החוף הלבן של אפריקה מספק תפאורה מדהימה לדמויות כהות העור, ומעניק ניגוד חזותי עוצמתי. נשים אוסטריות שמנמנות וחיוורות בגיל העמידה, מול גברים שחורים רזים וצעירים. לא ברור מי משתמש במי כאן, ויש רמז מובהק ששני הצדדים מחפשים משהו חמקמק.

הסיפור כולו מתואר תוך הומור ציני ולא תקין פוליטית. אנו רואים את העלילה מתגוללת דרך העיניים הסקרניות של תרזה, אבל לא יכולים לעזור, מקסימום לצחוק על האבסורד שהיא נקלעת אליו, בעיקר משום שנשים אלו נראות מגוחכות לחלוטין. אף על פי כן, ככל שהסרט מתקדם, ניתן להזדהות עם תמימותה של תרזה ככל שהיא רוכשת אסרטיביות, בעיקר כשהדברים לא הולכים כמו שהיא קיוותה.

"גן עדן לאוהבים" הוא חקירה של הצורך בחיבור אנושי, והוא לא מתבייש להראות זאת – במלוא מובן המילה. למרות שרוב הסצנות מביאות את הצופים למבוכה עמוקה, יש רגעים של חום וכנות, ואת זה אי אפשר לשכוח.