[rating=1]

"ארוכה הדרך למטה" הוא סיפורם של ארבעה אנשים המנסים להתאבד, ונפגשים במקרה בערב ראש השנה האזרחית על גג של אחד הבניינים הגבוהים בלונדון. הם רוצים לקפוץ, אך מחליטים בסופו של דבר להישאר יחד ולעצבן אחד את השני, ובייחוד את קהל הצופים. סביר להניח, שאם חלק גדול מהצופים היה יודע שזו העלילה, היה בעצמו מטפס לגג הבניין ודוחף את הדמויות מטה.

העלילה, אם ניתן לקרוא לזה כך, מבוססת על רומן של ניק הורנבי ("נאמנות גבוהה", "רווק פלוס ילד"), אם כי לא אחד המוצלחים שלו: רביעיית המתאבדים כוללת את מרטין שארפ (פירס ברוסנן "רק אהבה"), מגיש תוכניות בוקר בדימוס, שישב בכלא לאחר שהתרועע עם צעירה בת 15. הקריירה שלו נקטעה באיבה, כמו נישואיו. הוא עצוב ועל כן הוא רוצה להתאבד, אבל לצופים קשה להזדהות איתו, בעיקר כשחושבים שהוא עשה מספר פעולות המיוחסות, לכאורה, לאחד הזמרים המוכרים בארץ.

בחבורה הכושלת נמצאת גם ג'ס (אימוג'ן פוטס, "הדייט שהביך אותי"), בתו של פוליטיקאי. היא אמורה להיות צעירה מבולבלת, שאינה מבינה את טעם החיים, אך מסתבר שהיא סתם מפונקת ומתנהגת באופן מגעיל לסובבים. דמות נוספת היא ג'יי ג'יי (ארון פול, "שובר שורות"), מוזיקאי כושל שעובד כשליח פיצה וטוען שהוא סובל מסרטן המוח. לבסוף, יש גם את מורין (טוני קולט, "העולם על פי דנקן"), אם חד הורית לילד נכה, שמעבירה את גיל העמידה באופן מרושל ובעצם טרם החלה את חייה.

הבמאי פסקל שומל ("בריחה מושלמת") מנווט את הסרט לכיוון הקומדיה (לפחות זה מה שכתוב על פוסטר הסרט בשלטי חוצות), בניסיון ליצור קולנוע שעוסק בהתאבדויות אשר יגרום לצופים לחייך. יתכן וזה היה עובד אם היו מוסיפים לסרט שתי תכונות: תובנה ורגישות. אולם כיוון ששתי התכונות הללו לא נמצאות, התוצאה היא סרט נבוב שכלית, שטוח מבחינה רגשית, שלא מצליח לגרום לצופים להזדהות עם אף דמות, ולעיתים אף גורם להם לחוות כאב נפשי שלא במקום.

העלילה, כפי שמסתמנת, נותנת לצופים להאמין שהחבורה חתמה על הסכם שבו לא יתאבדו עד חג האהבה, ועד אז הם יסייעו האחד לשני. אולם הסיפור פשוט לא אמין, אפילו לשבריר שנייה, ואין בו שום קשר למציאות מבחינת האופן שבו אנשים מדברים, מתנהגים או חושבים. כך לדוגמה, כשמורין פוגשת את מרטין על הגג בדיוק כשהוא עומד לקפוץ, היא שואלת בנימוס: "זה ייקח לך עוד הרבה זמן"?

במהלך המסע המופרך שלהם לשמור האחד על השני בחיים הם הופכים לידוענים. מוזר כי בסרט לא מציעים להם בעקבות זאת סיוע פסיכיאטרי. אבל אז נמאס להם, והם קופצים יחד לחופשה בספרד (מי משלם, לפני רגע כולם אמרו שאין להם כסף), ועוד ועוד קטעים שלא מסתדרים עם ההיגיון הבסיסי.

בסופו של דבר, שום דבר לא מתחבר בסרט, כולל הדמויות, שכתובות ברישול עצום ועונות על כל כך הרבה קלישאות. הצופים לא מגלים טיפת תחושת הזדהות לאף אחת מהדמויות ורק מקווים שיממשו את האיום ויתאבדו כבר. יש להצטער על צוות השחקנים, שכולם כבר התנסו בסרטים איכותיים יותר, ולא טרחו, כנראה, לעבור על התסריט לפני הצילומים.