כמה קיתונות של בוז הופנו לעבר ראש הממשלה בשל הססנותו בימים שטרם מבצע "צוק איתן", במיוחד לאחר אותה הודעה מקדימה, שנתנה למעשה לחמאס הרשאה להמשיך ולפגוע באזרחנו  48 שעות נוספות (וכן, גם עבדכם הנאמן לא טמן אז את ידו בצלחת). רבים עוד יעסקו מן הסתם בשאלה, האם איפוק זה אכן נבע מהססנות וחשש לבאות או ממחשבה מושכלת, אולם תוצאת איפוק זה מוכחת עתה ובדיעבד, כדבר שהיה אכן נכון לעשותו.

מטבעה של לוחמה בכלל ובאזור כל כך צפוף אוכלוסין בפרט, די בפצצה אחת שתסטה ממסלולה ותגרום שוב למעשה "כפר קנה" – אז יקטע המהלך הצבאי, עוד לפני השגת היעדים המקווים. בהנחה (ובתקווה) שלא כך יארע, הרי שהתנאים שבהם מתקיים עתה מבצע "צוק איתן" אמורים להניב תוצאה חיובית מזו שהשיגו מבצעי עבר ברצועה והסיבות לכך רבות ושלובות זו בזו.

• ראשית, אותו איפוק מקדים יצר לא רק הבנה אלא אף רוח גבית חזקה לממשלה, הן מצד הציבור בישראל הן מצד רבים ממנהיגי העולם.

• החמאס נתפס בעימות זה בנקודת שפל חסרת תקדים בתולדותיו. קופת הארגון ריקה, והסיוע באמל"ח שזרם בעבר לרצועה מסוריה ובעיקר מאיראן, חלף עבר לו כתוצאה ממלחמת השיעה בסונה, המתחוללת במלוא עוזה בחלקים רבים של המזה"ת.

• מצרים, שהיתה המוציאה והמביאה בכל עימותי העבר, ונשיאה החדש רואים כיום בארגון החמאס אויב לכל דבר ועניין. בפעם הראשונה זה שנים רבות הצליחו המצרים לחסום את המנהרות בדרום הרצועה, ולמעשה לבודד את רצועת עזה. היה זה ראש ממשלת מצרים שאמר אך אתמול בהתבטאות מאוד לא דיפלומטית, שלבו עם תושבי עזה, אך מבחינתו אסמעיל הנייה וחבורתו יכולים "להישרף".\

• אינני זוכר עימותים קודמים שבהם גם מדינה ערבית אחת לא מוצאת לנכון בעת לחימה להביע תמיכה בארגון החמאס.

• אם לא די בכל אלו, באו מערכות כיפת ברזל וטרפו את הקלפים כולם. לכול ברור שיש להביא בחשבון שטיל או טילים בודדים עלולים לפגוע במטרתם ולגבות מחיר. אולם ההצלחה הפנומנאלית של המערכות עד כה הביאה לתוצאות שחשיבותן עצומה. ראשית, החמאס מוצא עצמו מתוסכל וחסר אונים במאמציו להשיג ולהציג הישג כלשהו. שנית, שיבוש החיים בישראל הפך למינורי, בהשוואה לכל מה שחווינו בעימותים קודמים בדרום ובצפון כאחד. לא תהה זו הגזמה לומר שבימי הלחימה שעברנו עד כה, עדיין פעולות יום יומיות של נהיגה ואו חציית כביש ממשיכות לגבות מאתנו מחיר כבד יותר מזה שמסבות רקטות החמאס. במצב עניינים זה, הציבור בישראל מפגין אורח רוח וביטחון ראוי לציון, הנחוץ כל כך לכל ממשלה וצבא המנהלים עימות צבאי.

יוצא מכך, ואולי בפעם הראשונה זה שנים רבות, שישראל ניצבת בעמדה המאפשרת לה לעצור את האש, רק אם ייענו דרישות שאמורות להבטיח מחדש הן את שיקום ההתרעה והן את התנאים לשמירת שקט, אולי במתכונת הנשמרת זה שנים בגבול הצפון. למעשה, הכול נתון בידיו של ראש הממשלה נתניהו. כשהוא משוחרר הפעם כמעט לחלוטין מלחץ בינלאומי ובכוחו לקבוע אף את זהות המתווך החיצוני, הרי שבנחישותו, או לחלופין בהססנותו, יחרץ תוכנו וערכו של ההסכם שיושג בסופו של דבר בין שני הצדדים.

לחזות את העתיד לבוא באזורנו זו משימה כמעט בלתי אפשרית. לא אחת כתבתי שהדבר הוודאי היחיד באזורנו הוא האי-ודאות. לכן תמיד תתלווה ספקנות מובנת לכל הסכם שיושג, אולם דומה שכבר זמן רב מאוד לא עמדנו בפני סיטואציה שיכולה להניב הסכם שאולי בכל זאת יוציא את ימיו.

דודי (דוד) ירון, סופר ומרצה, סא"ל מיל' בחיל האוויר. מחבר רומנים צבאיים עתידיים.