[rating=3]

כבר שנים רבות, במאי הקולנוע הבריטי, קן לואץ' ("חלקם של מלאכים"), קורא לחרם תרבותי על ישראל ובשנת 2006 הודיע שלא ישתתף באירועים תרבותיים בארץ. במבצע "צוק איתן" טען שיש לנדות את מדינת ישראל מכל אירוע חברתי. יחד עם זאת, עובדות אלו לא מונעות מן המפיצים בישראל להביא את סרטיו הנטועים באלמנטים סוציו-ריאליסטיים, בהתאם להשקפותיו.

אם יש להאמין להודעתו הפומבית האחרונה של לואץ', "המועדון של ג'ימי" הוא כנראה סרטו העלילתי האחרון בקריירה ארוכה ומפוארת. במידה שזה נכון, סרט הפרידה שלו משדר נימה עדינה ורכה, כשהוא מתאר פיסה מחייו של הפעיל האירי, ג'ימי גרלטון. גרלטון (בארי וורד) הוא כנראה האדם היחיד אי פעם שגורש מאירלנד. בשנת 1932 הוא חוזר למדינתו בעקבות השפל הכלכלי לאחר 10 שנות גלות בארצות הברית, כדי למצוא את עצמו מתעמת מחדש עם הכנסיה הקתולית.

גרלטון, שנחשד בזמנו כאוהד קומוניזם, לוקח על עצמו לפתוח מחדש מועדון מקומי במחוז לייטרים (לכאורה, הוא בא לדאוג לאימו המזדקנת). לאחר שיפוץ קל, המועדון הופך למרכז קהילתי שמח, שמארח צעירים, דיוני שירה ואף קרבות אגרוף. אבל מה שבאמת הפריע לכנסיה בזמנו, בראשותו של האב שרידן (ג'ים נורטון, "מים לפילים"), הם הריקודים – כיוון הנוער מקבל יותר מדי ביטוי עצמי.

התסריט נכתב על ידי התסריטאי הקבוע של לואץ', פול לברטי – עם המגע העדין והמתחשב, שבו הוא מטפל בדמויות. בסרט אין את הפאר, האלימות והדם שהופיע בדרמה האירית הקודמת של לואץ', "כשהרוח נושבת", משנת 2006, שזכתה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. במקום זאת, נרדף כאן אדם אחד, ולא מתחוללת מהפכה שלמה.

במקביל לעלילה המרכזית, יש עלילת משנה מעט מעורפלת, שבה מופיעה אהובתו לשעבר של ג'ימי, אוּנה (סימון קירבי, "עונת המכשפה"), שדואגת להמריץ את באי המועדון, אם כי התמיכה בג'ימי נראית מעט מאולצת. עם זאת, לואץ' לא שוכח איך לסחוט הומור גם במצבים הקודרים ביותר. כך למשל, מצטיינת אמו של ג'ימי, אליס (איילין הנרי), באופן שבו היא מסיחה את המשטרה בזמן שהם מחפשים אחר בנה.

"המועדון של ג'ימי" הוא בעצם סיפור על אדם שקם כדי להגן על אמונותיו – כנראה עדות לאופיו המיוחד של לואץ' עצמו. הסרט אמנם מחוספס בקצוות, ולא ייזכר בין סרטיו הקלאסיים של הבמאי, אולם נראה כאילו נעשה מעומק לב, תוך כנות ומחויבות רבה.