[rating=5]

עם נוף עוצר נשימה, שחיתות פוליטית ברמות הכי גבוהות, סקס והרבה וודקה, "לוויתן" הוא הסרט הזר הטוב ביותר של השנה. זהו  סרטו הרביעי של הבמאי הרוסי, אנדריי זוויאגינצב, עשוי להיות יצירת המופת הקולנועית האמיתית שתזכה באוסקר השנה (בפרס הסרט הזר). "לוויתן" הוא מותחן פסיכולוגי, סאטירה פוליטית חריפה, דרמה משפחתית מטרידה וקומדיה שחורה, המשולבים יחד ברקע צילומי נוף מרהיבים עם עוצמה ציורית שנחרטת בזיכרון, הרבה אחרי כותרות הסיום של הסרט.

"לוויתן" משלב שניים או שלושה מעמודי התווך בכל הקשור לדרמה ולספרות הרוסית: הסרט גדול ואפי – ברוח של טולסטוי וטורגנייב, הוא אירוני ויורד לפרטים הקטנים – בהשפעתו של צ'כוב, ומהורהר ורוחני – בהשראתו של טרקובסקי. זה משקל עצום של קאנונים תרבותיים, אך זהו גם סרט מורכב, עוצמתי וחכם – משל אלגורי ומלא רחמים של גאון קולנועי, שרק משתפר מסרט לסרט.

עד היום, זוויאגינצב היה אחד מאותם יוצרים שהקריירה שלהם נתמכה ממעגל פסטיבלי הסרטים האמנותיים ושוק הסרטים העצמאי הזעיר, אשר אמנם גדל משנה לשנה, אבל סובל ממחנק בשל חוסר צופים. שלוש יצירותיו הקודמות – "אלנה", "השיבה" ו"הגירוש", עשויים בחסד, אבל הם גם מאוד שוליים מבחינה של אמירה חברתית. חלקם מאופקים, או לא נפתרים בצורה שמשביעה את הזרם המרכזי של צופי הקולנוע.

כמובן, אי אפשר להשלות את עצמנו ש"לווייתן" עשוי להתחרות בצופי "משחקי הרעב" או "ההוביט" – אחרי הכל, זה ברוסית, נמשך כמעט שעתיים וחצי, ונכתב על פי השראה מספר איוב התנ"כי, אשר רק לקוראים טקסט זה, בוודאי נשמע מדכא. אבל ככל שהדיבורים על הסרט מתרחבים, והויכוחים על המתרחש בו הופכים לשיחות סלון (האם יזכה באוסקר? האם הסרט הוא אלגוריה למשטר פוטין? וכדומה), יותר ויותר צופים יגלו חוויה מדהימה, ובעיקר נגישה.

יתכן וכבר יצרתי איזה ספוילר קטן אודות שם הסרט, המתייחס בחלקו למפלצת הים המקראית, נושא לדיון מטפורי מורחב המוזכר בספר איוב. אולם הסיפור עצמו מתרחש בעיירה מבודדת בחופה הצפוני של רוסיה, ואחת מן התמונות בסרט היא שלדו של לוויתן מת, שכנראה נשטף אל החוף המסולע. השלד המפואר הפך עם השנים לציון דרך מקומי של העיירה האלגורית, אולם הוא גם סמל גדול ובלתי מוסבר למרכז היקום החזותי של הסרט.

"לווייתן" הוא גם התייחסות לפילוסופיה הפוליטית של תומס הובס מהמאה ה-17, הטוענת שנוצר חוזה חברתי, כאשר אנו בשלטון תחת ריבון מוחלט. הובס האמין שרק איש חזק יכול להבטיח חברה יצרנית, שלווה ומאורגנת, ואנו רואים שהתיאוריה שלו השתרשה בצורה אירונית מאוד אצל ראש העיר המקומי בסרט, שיכור ומושחת מיסודו (רומן מדיינוב), ששולט ביד רמה בעיירה מוקפת סלעים, שיחים ואוקיינוס סוער. דמותו מתחסדת, צדקנית וקטנונית, ראש עיר המחזיק ברסן השלטון באופן חילוני, אבל שם את נשמתו בפני הכומר האורתודוקסי המקומי, שאיתו הוא מלבה תכנית לשיפוץ העיירה.

זוג רודפי בצע אלה עומד מאחורי הרדיפה אחר קוליה (אלכסיי סרבריקוב), מכונאי נאה, חם מזג ואיש משפחה, שעשוי בסופו של דבר להיות הגיבור הטרגי, בדיוק כמו איוב. אבל מאחוריהם, הרחק הרחק ברקע עומד הלווייתן השוחה בפוליטיקה הרוסית הפוסט-סובייטית, דמות ששמה לא נאמר ואף לא נראית, אלא בתמונה רשמית שתלויה על הקיר במשרדו של ראש העיר: ולדימיר פוטין, שהוא בהחלט אינו המטרה היחידה בדיוקן הסאטירי של זוויאגינצב, אבל הוא חשוב בכל זאת. מגובה בכוח השלטון של פוטין, ראש העיר מעוניין בשטח ביתו של קוליה, שם מתגורר קוליה עם אשתו היפה והצעירה, ליליה (אלנה ליאדובה), ובנם המתבגר, רומא (סרגיי פוחדייב).

במאמציו להילחם בעירייה קוליה מזמין את חברו לשעבר מן הצבא, דמיטרי (ולדימיר ודובצ'ניקוב), כיום עורך דין מצליח ממוסקבה – סוג של בחור שמאמין באידיאל שרוסיה נשלטת כיום על ידי שלטון החוק, למרות ראיות רבות הנוגדות לדבר. אבל כמו בכל סיפור רוסי על זר חסר מנוחה מהעיר הגדולה המגיע לרוסיה הכפרית, דמיטרי מביא עימו צרות.  לא יהיה הוגן לספר יותר על העלילה הצפופה והרב-שכבתית, שנכתבה על ידי זוויאגינצב ושותפו הסופר אולג נגין. אפשר לומר, שהמתח ממשיך לגדול וכל דמות מרכזית – קוליה, ליליה, רומא, דמיטרי ואפילו ראש העיר, מקבלים הזדמנות לכבוש את מרכז המסך.

זוויאגינצב אינו רק מבקר את רוסיה באמצעות עיר זו או בזכות הדמויות המאוד פגומות שלו, אלא מביא עמו ברקים ורעמים, כפי שלמד מספרי דוסטויבסקי, המוסר העליון בכל הקשור לספרות הרוסית. יחד עם זאת, יש עדיין סיבות לתקווה – לאחר הקריסה ההרסנית של חיי משפחת קוליה והתמונות הסופיות קורעות הלב. "לווייתן" הוא טראגי, מלכותי, אירוני ואנושי. קולנוע רוסי שמשתלב היטב בקאנונים הישנים – "אנה קרנינה", "מאדאם בובארי" ואולי גם מושפע קצת מ"טווין פיקס", וכל זאת, ללא הרבה מאמץ.