דומה שהזמן רק מיטיב עם המנצח האהוב זובין מהטה לו חוגגת הפילהרמונית גבורות. הוא ניצח על הפתיחה לאופרה "העטלף" בקצביות מדויקת ורעננה ובנגינה "שפיצית" וחדה ובעיקר בהנאה מהמחול הווינאי של שטראוס. מהטה שגדל והתחנך בבירת הוואלסים חשף את  הפן ה"ווינאי" שלו. עזר כנגדו היו כלי הנשיפה הסולניים, בעיקר בנגינת הקדמה של האבובן דודו כרמל והחלילן יוסי ארנהיים. זובין מהטה לא היסס כלל "למתוח" את ההאטה שלפני סערת האקצ'לרנדו. כך הצליח להרקיד את הקהל כשהוא עצמו חש בכל רמ"ח אבריו את קצב המחול.

הקהל שגדש את האולם עד אפס מקום בא להריע לפרלמן שכל דמותו משדרת את ניצחון הרוח ואהבת האדם. למן הצליל הראשון אי אפשר היה שלא להתפעם מהרכות בה נארג פרלמן אל חיק התזמורת. מה הופך את נגינתו לכה אלוהית? היכולת הנדירה שלו לנגן לגטו וחיות הצליל המלא והרוטט שלו ובעיקר הנגינה חסרת המריחות והמניירות, כשהכול מנוגן בפשטות, ואפילו לרגע אין גלישה לשמאלץ. דבר דבור על אופניו. בקשת בוטחת ומשוחררת מרחף פרלמן על הכינור: הוא מפיק צליל מלא, עגול ולירי מהכינור. בקצב איטי במופגן הופך גם הקונצ'רטו החבוט של ברוּך לפסגת הליריות. בריכוז עילאי מצליח האמן הדגול להעפיל לספֵרות שמימיות של תפילה מופנמת. בעולם שהוא מעבר לזמן – עולם של יופי שבורא פרלמן בנגינתו – אין מקום למונחים כמו וירטואוזיות מוחצנת – שכן נגינתו היא הרבה מעבר לכך. זו אהבה מהולה בכאב שאפשר לחוות רק כשאתה מאזין לדרך בה מתייחד פרלמן עם הכלי. מכאן הוביל הכנר את התזמורת לסיומת של דהרת פרק האלגרו שגם הוא נוגן בדרך ארץ למלחין ולמבצע וביישוב הדעת. הקהל שיצא מגדרו ניסה לסחוט מפרלמן הדרנים , – אלא שהפעם, פרלמן הידוע כ"אחד משלנו" – כאמן המעניק לקהל שפע הדרנים בכייף   –  סירב בתוקף.

את נגינת הסימפוניה הראשונה של מאהלר פתח חתן יום ההולדת, זובין מהטה, בברכה אבהית לשבעה נגנים צעירים מבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, שהגיעו כדי לתגבר את התזמורת אדירת הממדים בנגינת מאהלר. גם ביום הולדתו דואג מהטה לעתידה של התזמורת. כשהוא שולט בכל תו ותג וללא פרטיטורה כמובן, ניתב את התזמורת להתחיל את נגינת הסימפוניה מאפסי צליל בפיאניסימו חרישי. הרכות בנגינת הקרנות עוררה התפעמות. החצוצרנים ניגנו בתחילה מאחורי הקלעים, מה שהוסיף לדרמה. הדרך בה "בישל" מהטה בהדרגה את המתח לקראת האקצ'לרנדו הייתה מרשימה. בביצוע זה לא היסס המנצח להוסיף את פרק הבלוּמינה השירתי כקדמה לאלגרו הסוחף. התזמורת על כל אגפיה – כלי הנשיפה המתכתיים וכלי הקשת, עם הפריטה המעודנת של יוליה רובינסקי על הנבל – כולם עשו יד אחת עם המנצח. בעומק צליל מצמרר, בנגינה "רב שכבתית" ובבניית מתח מופלאה הוביל מהטה את התזמורת לביצוע מדובב כשהוא לא מהסס לנקוט באיטיות חגיגית שרק הבליטה את השמחה הכמעט חסידית של פרק ה"פרֶרֶה זַ'ק". ולפתע בתום המסע סיימה התזמורת בסערה סוחפת של פורטה פתאומי ואשדות צלילים כשנגן הטובה שמואל עדי הרשקו בולט ביפי נגינתו.

דומה שבערב זה הצליח זובין מהטה להוכיח שבהגיעו לגבורות רק התחיל ליהנות משליטתו המוחלטת בתזמורת. בקלילות "רקד" על דוכן המנצחים ולא ניכר בו כלל שהוא עומד שלוש שעות. ולא נותר אלא לברך אותו בבריאות ל-120 שנים הבאות.

ואם היה חשש כלשהו שאולמות הקונצרטים יתרוקנו – הרי שקונצרט זה הבהיר שהקהל מבין עניין ויגיע תמיד כדי להריע לניצחון הרוח.

★★★★★