עשרים ושלוש הדקות של הסוויטה "אביב בהרי האפלצ'ים" מאת אהרון קופלנד היו אינסופיות באורכן המשמים. זאת בעיקר משום שהמנצח מייקל שטרן לא הפריד בין עיקר לטפל, והקפיד לנתב את התזמורת לעוצמות רועמות.  הפילהרמונית – כהרגלה – לא יכולה לנגן גרוע. כלי הנשיפה – בעיקר החלילים זהרו בניקיון נגינתם, הניגודים בין הקסטנייטות לנבל וכלי המיתר היו יפים.

דווקא בפתיחה האיטית הפריע הסרבול אליו ניתב המנצח – היא נוגנה בכובד של "אוּמפָּפָּה". הצ'לנים מרצ'ל ברגמן ועמונאלה סילבסטרי ניגנו ברכות שירתית מדובבת. המנצח שלא השכיל לבנות מתח אך עיצב ניגודי פתע יפים בדינאמיקה בחר לסיים את היצירה בסיומת פומפוזית סרת טעם.

את הסימפוניה הספרדית הציורית של לאלו פתחה הפילהרמונית בצליל רועם, – מה שלא הפריע כלל לכנר המופלא ג'ושוע בל לפתוח בצליל מדובב שנארג לתוך הטוטי התזמורתי. התזמורת נענתה לו כנדרש, בלי לכסותו.

כשכל גופו מכף רגל ועד ראש הוא מיתר  דרוך של כינור, ניגן בל  את הפרק האיטי בהתמסרות כמעט "יהודית", משל היה כליזמר. ואכן, על הסטרדיבריוס שלו – הכלי עליו ניגן הכנר ברוניסלב הוברמן – אפשר היה  כמעט לבכות. ועם זאת הרשה לעצמו הסולן לסיים בשובבות נעורים את הפראזות ב"גליצ'ה" כלפי מעלה. בצלילים הגבוהים שעל הגשר שוטט בניקיון מופתי כאילו מדובר בטיול יומיומי! המנצח התיר לכנר לקיים דו שיח עם עצמו – ליתר דיוק עם ארבעת הקולות שהפיק מהכלי. יצירתו הססגונית של לאלו הסתיימה ברב שיח מרתק שניהל ג'ושוע בל על הכינור וכמובן – בהקשה של תוף מרים. כהדרן ניגן עם התזמורת יצירה בעיבודו של הכנר יאשה חפץ שהלמה את רוח הערב – "אסטרליטה".

את הסימפוניה השנייה (ברה מז'ור) של סיביליוס פתחה התזמורת בצליל רחב כשכלי הנשיפה – ושוב, בעיקר החלילים –  מצטיינים בנגינתם. אלא שכאן מאד הפריע העדר הקפדה על קצב מנוקד ובעיקר חוסר יכולתו של המנצח להפריד בין ליווי למנגינה ראשית – הכול נוגן בפירוט משמים, ללא כל בנייה מדורגת של מתח. הפרק האיטי נפתח בצליל רועם, וההתפרקות שלו לפריטה של פיציקטו בקונטרבס הייתה מלאת קסם, – אך בהעדר מתח הכול נשמע בומבסטי. את הפרק המהיר ניגנה התזמורת כאילו הייתה בה רוח אחרת: הוא נפתח באקצ'לרנדו כה מהיר שקשה היה להאמין שגוף תזמורתי כה ענק מסוגל לנגן בלכידות כה מופתית. כלי הנשיפה – נגני הקרן האנגלית והחלילנים  –  הפליאו לנגן את המנגינה הראשית. ובכל זאת בשל העדר בנייה של המנצח דומה היה שמדובר ב"רוב מהומה על מאומה".

בצאתו את האולם אל עבר הפקק וירושלים הקרירה אי-אפשר היה שלא להרהר בטיבו של הכינור ככלי "יהודי"- מדוע בעצם אפשר לבכות כהלכה רק בכינור ולצחוק כהלכה רק ביידיש. ואיזו זכות נפלה בחלקו של הקהל להיפגש עם הצניעות שהפגין הסולן שלא התיר לעצמו לנגן הדרנים וירטואוזיים אלא ניגן קטע שהכין מראש עם המנצח המכובד.

★★★