את העונה חתמה האופרה בהפקה של Theater an der Wien ל"דולי הפנינים" מאת ביזה. אופרה זו הולחנה בשלהי המאה ה-19 והועלתה בפריז ב- 1863 כאשר אגדות המזרח הרחוק היו מקור קסם לרומנטיקאים הצרפתים. בעיצומו של הקולוניאליזם הצרפתי כתב ביזה על כפר דייגים בסרילנקה. ומעשה בשני חברי ילדות אמיצים – זורגה מנהיג הדייגים בכפר ונדיר הדייג. שניהם מתאהבים באותה אישה – ליילה  – שלמגינת הלב מקדישה את עצמה לתפקיד כוהנת דת המתפללת לשלום הדייגים. ליבה של ליילה נתון לנדיר המאוהב בה. לאחר שהם נמצאים ביחד במקדש – דינם נחרץ. מנהיג הדייגים זורגה רוצה להצילם ממוות אלא שאהבתה של ליילה לנדיר מבעירה בו את אש הקנאה. רגע לפני שהם מוצאים להורג נמלך נמלך זורגה בדעתו,  כשהוא מבין שאינו יכול לבגוד בחבר הילדות שלו, נדיר, ומצילם גם במחיר חייו.

הפתיחה התזמורתית הייתה מרשימה בדרמטיות שלה. המנצח סטיבן סלואן ניתב את התזמורת לבנות ניגודים בעוצמה ובנה פסקאות מלאות מתח מחשמל. הוא הפיק מהתזמורת קצביות דרמטית ולסירוגין תמיכה מגבה לשירת הסולנים והמקהלה. בעיקר הרשימו כלי הנשיפה בניקיון נגינתם. משובחת הייתה אף המקהלה שהעניקה עומק תלת ממדי לאופרה.

אלא שעומק מצמרר חסר לשירת הסולנים: לאינסונג סים – הבס-בריטון הקוריאני בתפקיד הכהן הגדול  – היה קול קטן ולחוץ -, נטול כל עומק. כאשר מיהר, אף הפליג באי-ניקיונות. למנהיג הדייגים – זורגה – הבריטון הסרבי ניקולה מיכאילוביץ'  – היה כישרון משחק אך הוא שר "על-יד".  מי שסחף את הקהל בקולו המשוחרר ושירתו הלירית היה הטנור אלכסיי דולגוב בתפקיד הדייג נדיר. למרבה הצער דווקא לסופרן הרומנייה כריסטינה פאסארויו בתפקיד הכוהנת ליילה היה קול קטן ו"שמנוני" ונטייה לצווחנות כשהעפילה למרומים. רק ברדתה לפיאנו חרישי כבשה את הלב בקסם שירתה.

אך מה שהפריע ליהנות מיפי שירתה של המקהלה ונגינתה של התזמורת הסימפונית ראשון לציון שמסתבר יכולה להישמע כתזמורת מצוינת תחת ידי המנצח הנכון – היה הבימוי של לוטה דה ביר ההולנדית. מתוך ניסיון "לעדכן" את האופרה, בנתה הבמאית מעין בית קומות שקוף שבחדריו "התגוררו" חברי המקהלה – גלובוס עגול בו נראו הזמרים העוסקים איש איש בענייני דיומא שלו. על הבמה היו עשרות צלמים שהנציחו במצלמות וידיאו את הדרמה המתרחשת בכפר דייגים. כל זה לא הפריע לשירה וגם לא הקיטש של המקדש בצבע תכלת. אפילו לא שלוש צדפות ענקיות מהן קפצו רקדניות – כל אחת אוחזת בפנינה,- ללמדך שמדובר בדולי פנינים. אבל כאשר על מסך ענק הוקרן "משאל עם" – ורואיינו עוברי אורח ובכללם מנכ"ל האופרה חנה מוניץ ("האם לדעתך יש להוציא את נדיר וליילה להורג"), כדי להפוך את הקהל ל"מעורב" בסיפור העלילה המרוחק – הייתה תחושה כאילו היחס לקהל הצופים באופרה הוא כאל ציבור אינפנטילי הזקוק למהלומת מקבת כדי "להתקרב" לעלילת האופרה. לא היה כל הומור ב"משאל" המיותר: המתח היחיד היה בנגינת התזמורת!

וכך – למרות עיצוב התלבושות המרהיב של ז'וריאן ון בק שהרקדניות שלו עטו מסכות צלילה עם חצאיות צ'רדש ססגוניות ועל אף קסמי התאורה של אלכס ברוק שצבע את צבעי הזריחה והשקיעה והעלה את הבמה באש כמעט בסיום כל פסקה – הרי הגסות של "משאל העם" וההתייחסות לקהל הצופים כאל נבער – המגיע לאופרה למרות המוזיקה ולא למענה – הייתה בבחינת כל המוסיף גורע.

★★★