עם פלישת הצרפתים לווינה ב-1805 הועלתה לראשונה "פידליו"  בתיאטרון הקיסרי המלכותי בעיר וירדה מיד מהבמה. רק הגרסה המקוצרת שהועלתה ב-1814 זכתה להצלחה. בטהובן הלחין את האופרה היחידה שלו על-פי אופנת "מחזות הצלה" שהייתה נהוגה בתקופתו.

ליאונורה, רעייתו של פלורסטן – לוחם חירות המושלך לכלא –  מצליחה להצילו. היא מחופשת לגבר – פידליו. סוף טוב הכול טוב – ורגע לפני שאמורים להוציאו להורג בכלא – מעניק לו המושל חנינה. חסיד המהפכה הצרפתית, בטהובן הפך את העלילה לסיפור לחימה על עקרונות החירות והשוויון.

דמויות גיבוריו, האמורות לייצג אידיאלים נשגבים או תהום של רשע, הן מטבע הדברים דו-ממדיות ונטולות אמביוולנטיות מיוסרת ועומק. למרות שהעלילה מתרחשת בכלא, דמויות הגיבורים הן בדיעבד קומיות – אנשים קטנים ומגוחכים ולאו דווקא "לוחמי חירות ושוויון". אך מה שהופך את "פידליו" לאופרה מרתקת הוא התזמור הגאוני והמקורי של בטהובן והשימוש בכלים בלתי שגרתיים לתקופתו.

אחרי פתיחה נמרצת ומלאת טמפרמנט האט זובין מהטה בצורה מופרזת. את הפרק הראשון אפיינו כניסות לא מדויקות והעדר לכידות בנגינת התזמורת. כלי הנשיפה המתכתיים השיבו לנושא הקצבי התזזיתי הרועם ברכות אך בהמשך הרבתה התזמורת "לדפוק" בעוצמה.

המפתח להצלחתה של אופרה נוסח "פידליו" הוא בקיום קולות משכנעים. ואכן, לרוב, הביצועים הקונצרטנטיים לאופרות של הפילהרמונית משובחים ברמתם. וזאת משום שהפילהרמונית שמה דגש על בחירת קולות מהשורה הראשונה, –  כדי כך שהבימוי והתפאורה לא חסרים כלל בביצועי המופת הפילהרמוניים. אך הפעם היו רוב הקולות קטנים. מעבר לכך – המנצח לא העניק לשירתם גיבוי מעודן של רכות ולגאטו שיכול היה לתמוך בשירת האריות "אחד על אחד" – כדי שהשירה תדובב ותיגע בלב. ולחלופין – הליווי התזמורתי אמור להעצים את הדרמה – מה שלא קרה הפעם.

לחן רייס בתפקיד מרצ'לינה היה הרבה חן וסופרן יפה אך היא שרה קצת מעל לרגיסטר הטבעי של קולה, לעתים בצווחנות. למחזרה הלוהט, נושא המפתחות ז'אקינו, היה קול טנור חיוור וקטן. התזמורת כיסתה בהתמדה את שירתם. אוסרינה סטונדיטה בתפקיד ליאונורה/פידליו הייתה סופרן קטן והייתה לה נטייה לוויבראטו. היה לה כישרון משחק והיא ידעה היכן לשיר ברכות והיכן נדרשה לדרמטיות – אבל היא שרה לעתים בצווחנות ו"על-יד". לבס וילהלם שוינגהמר בתפקיד הסוהר הראשי היה קול מרשים אך נטייה לשיר "פנימה". כישרון משחקו הדרמטי מסך פלפל לביצוע. נגינתה היפה של התזמורת ושירתה המצוינת של מקהלת הגברים –קצת "הרגיעו" את האוזן. הפיסוק של המקהלה היה חכם והפיציקטו בתזמורת – בעיקר כשירדה סוף סוף לעוצמה חרישית של פיאניסימו – היה מופלא.

הפתיחה התזמורתית למערכה השנייה הייתה מלאת יופי קסום: בעיקר בלטו כלי הנשיפה המתכתיים ביפי נגינתם. המנצח היטיב "לבשל" את המתח הגואה. לטנור בורקהרד פריץ בתפקיד פלורסטן הייתה נוכחות דרמטית וקול מלא אם כי קצת לחוץ לפעמים. התזמורת ליוותה אותו הפעם ברכות ובאיטיות מכוונת. סיומי הפראזות העגולות עוררו התפעמות ומחיאות כפיים סוערות. מרשימה במיוחד הייתה נגינתו של החצוצרן רם אורן שניגן מאחורי הקלעים ובישר על בואו של המושל.

את הפתיחה השלישית ל"ליאונורה" בחר המנצח לבצע בין המערכה השנייה לשלישית. דומה שזה היה מקומה הטבעי. קולו הבוטח של הבריטון בועז דניאל בתפקיד דון פיצארו – אויבו של פלורסטן –  בלט ונישא מעל שירת המקהלה. האפילוג המתאר "אושר בל יתואר במילים/לאחר ייסורים קשים" לאחר שפלורסטן ניצל ושוחרר מהכלא – היה מופלא לא רק בשירת המקהלה אלא גם בנגינת התזמורת שהבליטה את המתח והכרומטיות הבטהובנית. ומתוך האופל הקודר של הטוטי התזמורתי בקעה נגינתו הקסומה של החלילן גיא אשד ונגן הבסון דניאל מזעקי. בהמשך הרעיד הטמפרמנט של מהטה את אמות הסיפים בסיומת הדרמטית השנייה: "Heil, Heil" ("תבורך"), שרה המקהלה.

הפתעת הערב הייתה שירתו הבוטחת של הבריטון נוח בריגר בתפקיד אסיר. קולו המשוחרר עורר התפעמות ביופיו. כהרגלו, אצה למהטה הדרך, וכך הסתיימה – בסערה נוסח הסיומת של הסימפוניה התשיעית – הדרמה של שירת ההודיה לאל ולרעיה שהצילה את בעלה ממוות. אלא שבניגוד לסיומת החגיגית – כמעט הרואית – של הסימפוניה התשיעית, הייתה הפעם הסיומת חלק משורת סיומות והאופרה נחתמה בחטף.

                                                                ★★★★