לא בכל יום מגיעים לארץ אמנים בעלי שיעור קומה ככנר פנחס צוקרמן שצניעותו היא חלק מגדולתו והפסנתרן יפים ברונפמן שהתגלה כמלווה קשוב. בקלילות מוצרטית מעודנת ובברק ריחף הפסנתרן על קלידי הפסנתר. מוצרט העניק בפרק המהיר הפותח של הסונטה בדו מז'ור (מס' 17 ק' 296) תפקיד שקול לכינור ולפסנתר. צוקרמן וברונפמן ניהלו דיאלוג ערני כשהאחד משלים את משפטיו של רעהו.  בתנופת קשת רחבה ובפיסוק מדויק הציג הכנר את סימני השאלה כשעל הפסנתר נענה לו ברונפמן בניקיון כמעט "יבש" ובקונדסות מוצרטית. במיטבם היו השניים בנגינת הפרק האיטי אותו ניגנו בלגאטו שירתי ובעיצוב דינאמיקה מופלא כשצוקרמן מעפיל לגבהי קרשצ'נדו סוחף וברונפמן יורד לפיאניסימו חרישי. בנביעה הכרחית חתמו את הסונטה במחול רונדו צוהל כשעל הפסנתר מנגן ברונפמן את הטרילים (הסלסולים)  והארפז'ים בקלילות מוצרטית ואילו צוקרמן מנגן בכל הגוף. כדי כך שכף רגלו מורמת משום שכל הווייתו אומרת מעין חדווה מוצרטית – או שמא שמחה חסידית של בעל ניגון?! וכך הפכה הסונטה של מוצרט – המלחין הקשה ביותר לביצוע – לפנינת יופי נדיר.

בפיאנו מופנם פתח ברונפמן את האלגרו המתון של ה"גרנד דואו" – הסונטה בלה  מז'ור (ד' 574) מאת שוברט. צוקרמן השלים אותו בצליל אינטנסיבי ובליריות קטיפתית זורמת. הנושא על הכינור "התפרק" לארפז'ים על הפסנתר – כדי כך היה התאום ביניהם מושלם.  ברונפמן תרם להגברת המתח בהבלטת הנושא ביד שמאל ובאקורדים. גם הנושא הנגדי וגם ה"מילוי" השוברטי נוגנו בחיות פלסטית. וכך כשקול רודף קול ניתן היה להתענג מהצלילה לפיאנו פתאומי ומהצליל המדובב של צוקרמן. עיצוב הקשתות, סימני השאלה והניגודים בדינמיקה תרמו לחיות הביצוע.  את פרק הסקרצו המהיר ניגן הצמד בהבלטת עצירות הפתע. את הפרק האיטי ניגן צוקרמן בריחוף ובצליל מלא פיוט ולסירוגין תקיף. ברונפמן ניגן בשקיפות את הקישוטים וצלל לפיאנו פתאומי. כשכל גופו מיתר אחד קד צוקרמן קידות מלאות חן וינאי ומאידך עיצב עליה דרמטית בדינאמיקה. מלא הומור וקלילות קונדסית היה הפרק החותם. .

לפסגת התיאום הגיעו שני האמנים בסונטת ה"אביב" של בטהובן (הסונטה החמישית בפה מז'ור, אופ' 24). בזרימה משוחררת ומלאת שמחה פתח הכנר כשהפסנתרן קצת מאט את הקצב. כשהתחלפו היוצרות וברונפמן ניגן את המנגינה הראשית – שמר על צליל מלא ועל יכולת הבעה דרמטית. צוקרמן ניגן בווירטואוזיות ובקלילות ריתמית, ולסירוגין בליריות כובשת. "ללקק את האצבעות"! ברונפמן השלים את נגינתו בקלילות מרחפת ובשקיפות צליל מדהימה. גם הפריטה של הפיציקטו על מיתרי הכינור הוסיפה נדבך לדרמה. הסונטה הידועה – כמעט חבוטה, הפכה בביצוע זה לשכיית חמדה.  וזאת בעיקר בשל העדר היומרות בו בוצעה: שני האמנים שמשכמם ומעלה התעלו כאן לדרגת ענווה וחדווה עילאית. וכך יכלו להתהולל בעליצות בפרק הסקרצו ולחתום בדיאלוג מלא הבעה ובעיקר שמחה.

את הקהל הצליחו לסחוף בנגינת ההדרן – הפרק השלישי מהסונטה של בטהובן בסול מז'ור. כאן נתנו פורקן לשיכרון היכולת, ובלי למרוח או לבלוע אף צליל התהוללו במהירות מסחררת ובווירטואוזיות מרשימה.

הייתה זו חגיגה אמיתית של שני ענקי רוח שלא  זקוקים לתגיות של כבוד ויקר, משום שבנגינתם הם הרבה מעבר לכך

★★★★★