ישנה דרך מאוד מדוייקת לצפות בסרט "ג'קי", כיוון שזה אינו סיפור ליניארי המתאר את חייה של ג'קי קנדי, כמיטב מסורת הסרטים הביוגרפיים. זהו גם לא סרט עם עלילה מתפתלת המאוכלסת בגלריה של דמויות בעלות משמעות. עם זאת, כדי להתרגש מהסרט, כפי שרצה הבמאי הצ'יליאני פבלו לרין ("לא"),יש לספוג את "ג'קי" כחוויה ויזואלית ומהפנטת. זהו קולנוע אמנותי גרידא, בגלל הסגנון החזותי, ועל כן הסרט מציף רגשות ורעיונות באופן ויזואלי, מאשר לתאר סיפור אחיד ונגיש.

"ג'קי": הדמות מלאה אולם הסביבה ריקה וריקנית

הרכיב המשמועתי השני בסרט הוא המשחק מלא הרגש של נטלי פורטמן, כנראה הביצוע הטוב ביותר בקריירה שלה. הנעליים הגדולות שאליהן בחרה להיכנס כדי לגלם את אשת הנשיא – מהרגע שג'ון קנדי נורה, ועד הרגע שבו החליטה להכתיב את המאורעות מזוויתה שלה: היא זו שתקבע לדורות הבאים כיצד ההיסטוריה תזכור את הנשיא.

דמותה של ג'קי בסרט היא בדיונית, או שאולי אמיתית? קשה לדעת. הצופים זוכים לראות כיצד ג'קי מתארת את חיי משפחתה בבית הלבן, תוך שיקוף של מציאות מהולה בפיקציה. הסרט מתאר לנו כי כדי לשמר את המורשת של משפחת קנדי, ג'קי ביקשה לארגן מסע לווייה עצום, רק כדי שזה יהיה טקס בלתי נשכח ואירוע ציבורי גדול. האם המניעים מאחוריה כוונותיה היו נכונים אינם רלוונטים. הסרט כולו בנוי על פרשנויות שונות.

פורטמן עצמה מפרשת את ג'קי במבט מתפשר של ייסורים, תנועות גוף קטנות, קול מתלחש, בעוד היא נעה בכבדות בין הסצינות. התחושה שהשחקנית מעבירה היא מעין פריקה אישית, כפי שבוודאי ג'קי הרגישה לאחר מות בעלה. זוהי אחד מהדמויות העצובות ביותר שתראו על המסך – וזה החלק המעניין והטוב ביותר בסרט.

הסרט חולק בין שני צירי זמן: הימים שלאחר הרצח, שבו ג'קי חולקת שיחה אישית ומבלבלת עם עיתונאי (ביל קרודופ, "ספוטלייט"). היא תוקפנית ומאוד קונקרטית בלהגיד לו מה מותר ומה אסור לפרסם. חלק זה – שהוא הפחות מעניין בסרט, לצערנו הפך להיות החלק המרכזי ממנו. עם זאת, החלק המהותי והמסקרן בסרט הם דווקא הפלאשבקים הקצרים – מרגע הירייה בקנדי ועד הלוויה, שבו ניתן להבין מהיכן נובע הדיכאון של ג'קי וכיצד עולמה ומעמדה הולכים להתאדות בפניה. בלי בעל חזק שיתמוך בה, היא מפתחת תסביך נחיתות משתק ומתחילה לשנוא את עצמה. רוב הדיאלוג שלה הוא ביקורת עצמית. מצוקתה מורכבת עוד יותר כשהיא רואה את לינדן ג'ונסון (ג'ון קרול לינץ', "המייסד") מושבע במהירות לתפקיד הנשיא.

לעיתים הסרט מתגולל כחלום בלהות – כאילו כולם מביטים בג'קי דרך עדשה קלסטרופובית, אם זה במטוס הנשיאותי, בביתה, או אפילו דרך המוזיקה המוזרה שנכנסת ונמוגה בפתאומיות מהפסקול. ברגע שהיא עוזבת את הבית הלבן, היא מאמינה שחייה יהיו חסרי תכלית לחלוטין. אולם מטרתה מתבהרת במהרה: להשאיר רושם בל ימחה של השם קנדי, תוך תיאום מסע הלוויה עצמה. עם זאת, כמה אנשים, בהם גיסה – בובי קנדי (פיטר סארסגארד, "שבעת המופלאים"), חוששים לחייה.

הצד החזותי, כולל המשחק האקספרסיבי של פורטמן, מביאים את הצופה להבין כי עלילת הסרט אינה חשובה כמו המסע עצמו. התמונות מטרידות לא אחת, אך הרעיונות החוזרים ונשנים משמשים כדי להדגיש את הזוועה והאכזריות. ההתנקשות עצמה היא החלק הכי קולנועי בסרט – כמו למשל הדם הניתז על המעיל הורוד של ג'קי, המסמל את קריעת חייה את חייה החומרניים של אשת הנשיא. נראה שעד כה עטפה עצמה במטריאליזם: אם זה בתכשיטים, רהיטים ובגדים אופנתיים.

כאמור, התמונות בסרט "ג'קי" מנסים לבנות רעיון נושאי חזק, אך למרבה הצער, היקף הסיפור עצמו הוא קטן ולא מספק, במיוחד עם סיום הסרט. אולי מה שחסר הן דמויות מעניינות נוספות, מלבד ג'קי עצמה. אף אחת מהן, כולל הכתב, העוזרת האישית שלה בבית הלבן (גרטה גרוויג, "פרנסס הא"), הכומר (ג'ון הארט, "רק האוהבים שורדים") או גיסה – הן חזקות או מעניינות, בעיקר ברגע שתופסים את הרעיונות מאחורי הסרט: חומרנות, נחיתות ומורשת – אך לא הרבה מעבר.

XXXXX