ייבוא הפקות מחו"ל מוזיל משמעותית את העלאת האופרה והוא בגדר "עסקה משתלמת". אך לא תמיד רמת הביצוע עומדת ברף הגבוה מסתמא שמציבה האופרה הישראלית. למן התו הראשון בלט בביצוע זה העדר הלכידות בין התזמורת של בית האופרה המלכותי הבלגי לסולנים ולמקהלה.

"לה גאזטה" של רוסיני היא אופרה משעשעת על שני אבות נובורישים החפצים להשיג לבנותיהן "שידוך ראוי" של חתן בעל אמצעים.  דון פומפוניו מפרסם מודעת שידוכים בעיתון, למגינת לבה של בתו ליזטה. היא רותחת מזעם ו"מסדרת" אותו, ובסופו של דבר נישאת לאהוב לבה – בעל המלון הפריזאי פיליפו. גם אנסלמו – אביה של דורליצ'ה – לא מצליח להשיא את בתו לחתן עשיר והיא נישאת לבסוף לאהוב ליבה טרברסן. כל זה מתרחש אחרי הרבה תעלולים, תחפושות חילופי זהויות ואפילו דו קרב.

הפתיחה התזמורתית של "לה גאזטה" מוכרת היטב לאוהבי "לה צ'נרנטולה" (סינדרלה) – אופרה יותר מפורסמת של רוסיני אותה חיבר פחות משנה אחרי שהלחין את "לה גאזטה".  הרבה נעימות מוכרות ואהובות יש באופרה המשעשעת שקשה להתאפק ולא לפזם אותן. כלי הנשיפה הסולניים – בעיקר החליל, הקלרינט, ואפילו הפיקולו – הצטיינו בנגינתם המוזיקאלית אך הפתיחה הייתה נטולת ברק ריתמי ודי "מרוחה", – אולי משום שהניגודים בין הנושאים לא הובלטו דיים והתזמורת דווקא "דפקה" את המענה לנושאים הקלילים  שהציגו כלי הנשיפה. ניכר במנצח ההולנדי יאן שולץ שאינו מצליח לבנות קו של מתח מוזיקאלי, והתזמורת מנגנת אפיזודות. המקהלה הקטנה שרה בצווחנות. ובכל זאת התזמורת כיסתה בהתמדה את השירה. לו למצער היו הסולנים מרשימים; אלא שכבר הטנור דניאל זופרינו שפתח את האופרה בתפקיד אלברטו הפליג בוויבראטו ובאי-ניקיונות.

"התעלו" על עצמן באי-ניקיונות צורמים ליזטה – הסופרן צ'ינצ'יה פורטה – וזמרת המצו אלכסיס יירנה בתפקיד הגברת לה רוז. הפליג באי-ניקיונות גם הבריטון לורן קובלה בתפקיד מנהל המלון. קורטוב חמלה היה רק בשירתה של זמרת המצו ג'ולי ביילי בתפקיד דורצ'לינה. הזמר היחיד שאפשר היה להתענג על שירתו וכישרון משחקו הדרמטי היה הבס המופלא אנריקו מריה מראבלי בתפקיד דון פומפוניו. אלא שלא די בזמר אחד נפלא כדי להוביל אופרה של שלוש שעות. נקודת אור נוספת הייתה נגינתו המעודנת של נגן הצ'מבלו.

מופלא באופרה היה  שפע הרעיונות הנהדרים של מעצב התלבושות פרננד רואיז: לא רק התסרוקות והפאות הכחולות והצהבהבות של הגיבורות – מכנסי ההרמון התפוחים הטורקיים תהלוכת המטריות הססגוניות שאתה מסתיימת האופרה ובעיקר השמלות והגזרות הפנטסטיות של הבובות – או, ליתר דיוק, של הזמרות.

  מלא הומור היה הריקוד הפרוע במלון הפריזאי – מקום התרחשות העלילה – כאשר ברקע רואים על צג טלוויזיה קטעי מחול של וולט דיסני, כולל כלב ים שמנגן ונע לצלילי המחול על הפסנתר.  משעשע היה בעיקר הסוף כאשר הגיבורים מחופשים לטורקים כדי להרתיע את האבות החמדנים ועל הבמה מתנהל (כמעט) דו קרב של תותחים, קצת בסגנון התוספת הטורקית ב"חטיפה מן ההרמון" המוצרטית. כאן הוסיף המתרגם ישראל אובל פלפולי-עדכון על הקרבות של ארדואן  וביבי.

לו קוצרה האופרה בשליש, אפשר היה להתענג ולהתגלגל מצחוק מכל רעיונותיו ותעלוליו של הבמאי סטפנו מצוניס די פראלפרה, מעצב התלבושות פרננד רואיז ומעצב התפאורה ז'אן-גי לקה. דא עקא שאי-הניקיונות בשירה הילכו דיכאון על קהל המאזינים שרבים ממנו ערקו בהפסקה. מן הסתם, באופרה חשובים לא רק הבימוי והתפאורה אלא גם המוזיקה.

ולכל הלוֹקַל-פטריוטים של האופרה הייתה נחמה פורתא בעצם הידיעה שכוחותינו – היינו המקהלה, התזמורת, המנצחים והסולנים משלנו – טובים בהרבה מאלו המיובאים, ואכן לא כל הנוצץ זהב הוא. וברוח ההגדה – בשנה הבאה אפשר יהיה להתנחם בשני ביצועי מופת עליהם ינצח המנהל המוזיקאלי המשובח של האופרה, דניאל אורן. יש לשער שאורן יביא סולנים נהדרים כדי לשיר את שתי האופרות האהובות – דון קרלוס ודון ג'ובאני.

ועד אז – נמתין בסבלנות ל"כוחו של גורל" תחת שרביטו של דניאל אורן