Skip to content

חדשות מתל אביב: ישראלים ופלסטינים הגיעו להסכם היסטורי לסיום הסכסוך

אולי עוד רחוק הרגע שבו הכותרת תתנוסס מעל דפי העיתונים, אבל לפחות בשבת האחרונה בצהריים, החזון לא נראה כה רחוק. שישה ישראלים, שישה פלסטינים ושני מנחים ישבו סביב שולחן הדיונים וניסו להגיע להסכם שיביא לסיום הסכסוך. במשך יומיים, שישי ושבת, ערכו המשתתפים חמישה דיונים שעסקו בסוגיות העומדות בבסיסו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. עד אחר הצהריים כבר […]
פחות מדקה זמן קריאה: דקות

בשישי ושבת, ה-24-25 לפברואר, נערך בבית ציוני אמריקה בתל אביב, לראשונה, כנס "מחשבות של שלום". הכנס הוא חלק מיוזמה רחבה יותר שכבר יושמה במספר אוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם. מטרתה להושיב פלסטינים וישראלים מן השורה סביב שולחן הדיונים ובכך ליצור דיאלוג ציבורי נרחב סביב הסוגיה. בעלון שנשלח מטעם "מחשבות של שלום" כתב ד"ר ספיר הנדלמן, העומד מאחורי הפרויקט: " בתקופה האחרונה אנו עדים לתוצאותיו של הקיפאון המדיני ויש חשש לחזרה למעגל האלימות הישראלי-פלסטיני. לאור זאת, עולה תחושת דחיפות מהשטח לעורר את המשא ומתן ולמצוא פתרון בר קיימא לסכסוך". הקונספט של הכנס: שישה ישראלים פוגשים שישה פלסטינים על מנת לנהל מו"מ לשלום. יש להם חמש פגישות פורמאליות להגיע להסכם שלום כולל. הדיונים הפורמאליים פתוחים לקהל הרחב המוזמן להשתתף בתהליך.

המשלחת הישראלית (מימין לשמאל: שירלי, שבתאי, תנאי, וישראלה)
המשלחת הישראלית (מימין לשמאל: שירלי, שבתאי, תנאי, וישראלה)

מחסומים,התנחלויות וירושלים

המשתתפים התכנסו באולם הדיונים בצהרי שישי. היושבים מסביב לשולחן הציגו את עצמם בקצרה. ד״ר הנדלמן והאני עבדי הנחו את הדיון. את הצד הפלסטיני יצגו אחמד ומהה גופרה, מוחמד נג׳אר, חסין אדי, יוסוף שטט, עודה סברנה. את הצד הישראלי יצגו שירן בנישתי, שירלי קויפמן, תא״ל (במיל׳) שבתאי לוי, תנאי כ״ץ, ישראלה שיר וגל רוסטוולד. את הישיבה הראשונה פתח אחמד: "אני לא בעד אלימות. יש לי בן ושתי בנות שאני חינכתי להדברות. יש לנו אדמה אחת לשני עמים. אני חולם שיום אחד נחייה בלי חיילים, נשק ומגבלות. אני רוצה שהגבולות יהיו שייכים גם לי ולא רק ישרתו מקום לבידוק ביטחוני." בכך נפתח הדיון סביב סוגיית המחסומים שבסיומו הגיעו שני הצדדים להבנה: צעדים בוני אמון – פינוי אטי ובטוח של המחסומים. תא"ל במיל' שבתאי לוי: "נעשה צעד ונתבונן, אם נצליח נעשה עוד צעד. אבל אנחנו חייבים להיות פיקחים, לגדוע כל אלימות מראשיתה".

בצד הפלסטיני, פתח עודה את הדיון סביב ההתנחלויות בכך שציין כי החוק הבינלאומי מגדיר את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. שטחן של ההתנחלויות אינו מוגדר לטענתו והן ממשיכות להתפשט. מנגד מתעקש שבתאי לוי כי ההתנחלויות הגדולות לא יפונו ומסרב לדון בהקפאה כוללת של מפעל ההתנחלויות. הוא מציע לתחום את שטחן של ההתנחלויות הגדולות ולבנות רק בשטח זה. בתמורה להתנחלויות הגדולות, מציע שבתאי חילופי שטחים נרחבים. הדיון נסוב די מהר סביב הגבולות והשליטה הישראלית בגדה המערבית. בעוד הפלסטינים ראו את נוכחותו של הצבא בגדה כפגיעה באוטונומיה הפלסטינית, הישראלים הציגו את הבעייתיות הביטחונית, המאלצת את ישראל להציב כוח צבאי באזור.

מוחמד מפנה את תשומת הלב להתנהגותם של המתנחלים עצמם בגדה. לטענתו המתנחלים נמצאים מעל החוק הישראלי ונושאים נשק חם. שני הצדדים מסכימים כי זה מצב לא תקין ושצריך להיות "חוק אחד לתל אביב ולגוש עציון." ההצעה שעלתה: הצבת כיתת כוננות צבאית שתחליף את השמירה האזרחית המקומית.

בשבת בצהריים, ניהלו הצדדים דיון סוער סביב אחת הסוגיות הבוערות אם לא הסוגיה הבוערת ביותר- ירושלים. יום בלבד לאחר האירועים האלימים סביב מסגד אל-אקצא, ישבו הצדדים וניסו להבין מה יהיה מקומה של העיר הקדושה במסגרת הסדר להקמת שתי מדינות. הפתרון הראשון שהוצא הוא חלוקתה של העיר והעברת השליטה על אזורה המזרחי לפלסטינים. המקומות הקדושים, כך הציעו הישראלים, יועברו לשליטת ועדה בין דתית. אולם נראה כי הדיון נתקע כשהגיע לסוגיית השכונות היהודיות במזרח העיר. בעוד הצד הישראלי דבק בהצעה להשאיר את השכונות בשליטה ישראלית בתמורה לחילופי שטחים, הצד הפלסטיני התעקש כי כל מזרח ירושלים תועבר לפלסטינים. "בכך שהסכמתי לוותר על המקומות הקדושים נתתי חצי מלבי, לא אתן יותר מזה", התעקש עודה. הישראלים טענו כי במידה ולא יימצא הסדר לסוגיית חילופי השטחים, כל ההסכם ייפול. בדיוק כשנראה כי הגענו למבוי סתום, מציעה אורחת מהקהל, שהשתתפה באחד הכנסים הקודמים, שנערך בבית ג'אלה, פתרון מרענן, אשר זכה לתמיכת הקהל כולו. ירושלים תישאר שלמה ותחת שליטת עירייה משותפת- פלסטינית וישראלית. החוק שתחתיו תתנהל העירייה ייצג את שני הצדדים.

צפרו אם אתם מתנגדים למשא ומתן

לאחר שפתרו את סוגיית ירושלים, הלכו משתתפי הקונגרס והקהל לאכול חומוס בקרבת מקום. התלוויתי אליהם על מנת לשוחח ולהכיר. בין מילה אחת בשבח החומוס לרעותה, השחילו יושבי השולחן מילה או שתיים גם על תהליך השלום. חסין, בכיר במנגנוני הביטחון של הרשות, מכריז כי לדעתו גם לישראל וגם לפלסטינים יש אויב משותף – איראן. חמאס, הוא מסביר לעיתונאי קנדי היושב לידי, עושה מה שאיראן אומרת לה. כשמדברים עם חברי המשלחת בנפרד, נראה כי פתרון שתי המדינות לא קוסם לכולם. "תאמין לי" אומר חסין "עדיף מדינה אחת וזהו, ביבי יהיה ראש הממשלה ואבו מאזן יהיה הסגן שלו., בשביל מה צריך שתי מדינות?"

בדרך חזרה לקונגרס דיברתי עם האני, שהנחה את הכנס לצדו של ד"ר הנדלמן. האני עובד במכון א-טאריק הפלסטיני, שחרט על דגלו לקדם את סיום הסכסוך באמצעים לא אלימים. יום לפני כן איבד האני חבר קרוב, שנורה על ידי צה"ל במחסום קלנדיה, מה שהעיב על הקונגרס כולו. "קשה לי" הודה האני "אבל אני מכריח את עצמי לבוא לפה. לא היה קל לי לבוא היום. אבל אני מאמין בשלום, אחרת לא הייתי פה."

– אילו תוצאות אתה מקווה שהמפגש יביא?

 "החשיבות של הדיון היא בכך שאנחנו מוכיחים שאפשר להגיע להבנה. ששלום יכול להגיע מהאזרחים."

– האם קונצנזוס השלום נשחק לדעתך?

"בוודאות כן. לפני שלושה שבועות הייתה הפגנה ברמאללה, מול מטה הנשיאות. המפגינים נשאו שלטים שעליהם כתוב "אם אתם מתנגדים למשא ומתן – צפרו". כמעט כולם צפרו. אצלנו זה לא כמו בישראל, אתה לא יכול לתלות שלט שבו אתה מציע לאנשים להשתתף במשא ומתן עם ישראל. אתה גם לא תחזור הביתה ותספר לכולם איפה היית"

הממזרים העשירים בסעודיה

לאחר שכולם התיישבו במקומותיהם נפתח הדיון הבא, שנסוב סביב סוגיית הפליטים. "אנו רוצים לפתוח בהבעת הזדהות" אמרה שירלי, הצעירה שבחברי המשלחת הישראלית "מדינת ישראל, כפי שאתם בטח יודעים, היא מדינה של פליטים ולכן אנו מבינים את כאבכם." אולם העמדה הישראלית, סימפטית ככל שתהיה, נותרה בלתי מתפשרת- הפליטים לא יורשו לחזור לישראל, שכן הדבר יעמיד את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בסכנה. מה הצד הישראלי כן היה מוכן להציע? סיוע כלכלי לפליטים ואפשרות קליטת הפליטים במדינה פלסטינית עצמאית, כשתוקם. הישראלים דרשו כי מדינות ערב יהיו שותפות בכל הסדר כלכלי עתידי.

הדיונים בעיצומם
הדיונים בעיצומם

דיון סוער פרץ במהרה לאחר שהצד הישראלי שטח את הצעתו. בסיומו של דיון זה, הסכימו שני הצדדים לפשרה הבאה: מאה אלף פליטים יחזרו לישראל תוך עשרים שנה, 5000 פליטים בשנה. שאר הפליטים יקלטו בשטחי הרשות. פליטים שלא ירצו לחזור לבתיהם יקבלו פיצויים מישראל והקהילה הבינלאומית. בדיוק כשנראה כי עוד סוגיית יסוד נפטרה בדרך לשלום בר קיימא, הצהיר עודה על התנגדותו לקבל כספים מהקהילה הבינלאומית: "אני מאשים את ישראל, ישראל צריכה לשלם על מה שהיא עשתה לפני 64 שנים." בתגובה השיב לו האני: "אני מאשים את כל הקהילה הבינלאומית על כך שהיא לא עשתה כלום בנושא במשך 64 שנים. אני מאשים את הממזרים העשירים בסעודיה שקונים למבורגיני בזמן שלאנשים כאן אין מה לאכול."

לא להאמין, אבל משתתפי הקונגרס עשו זאת – הם הגיעו להסכם לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. קשה היה שלא להתפעל מהפשטות היחסית שבה פתרו הנציגים סוגיות שבהן התחבטו גדולי הדור משני המחנות. חברי הכנס והקהל הצביעו על דרכים לשפר את הכנס ולהרחיב את השפעתו. שירלי טענה שיש להראות את הכנס לפוליטיקאים, "כדי שירדו ממגדל השן שלהם ויראו שהעם שלהם רוצה שלום." כולם מסכימים על דבר אחד, על אף כל יתרונותיו של הפורמט, יש להרחיב את הפעילות ברובד התקשורתי והפוליטי.

שתי המשלחות בצילום משותף
שתי המשלחות בצילום משותף

לאחר שכל הצדדים החלו להתפזר ריאיינתי את שירלי קויפמן, הצעירה שבבנות המשלחת הישראלית. היא הגיעה לקונגרס דרך "קול אחד", תנועה המגדירה עצמה כ"תנועה עממית בינלאומית הפועלת להעצמת קולו של הרוב המתון בישראל וברשות הפלסטינית, המייחל לסיום הסכסוך על-בסיס פתרון שתי מדינות לשני עמים.".שירלי מתנדבת בעמותה לצד לימודיה באוניברסיטת באר שבע. היא נחשפה לראשונה לסוגיית הסכסוך הישראלי פלסטיני עוד כילדה, במסגרת דיונים שערך בית ספרה בין משלחות של ילדים פלסטינים וישראליים.

אולם האשליה התנפצה רגע לאחר מכן, עם כישלון שיחות קמפ דיוויד ופרוץ האינתיפאדה. "אני זוכרת את ההרגשה. זו הייתה אכזבה עמוקה. נוצרה תחושת חוסר אונים שגרמה לנו לרצות לקחת את הגורל בידיים." אחרי המסע לפולין העמיקה שירלי את התעניינותה בתחום "זה נבע מכך שכשחזרתי משם הבנתי כמה שאני רוצה שיהיה פה טוב". שירלי מדברת על מציאות אניגמטית הנפרסת לנגד עיניה. "אני לא מצליחה לקרוא את מה שקורה היום בשיח הציבורי" היא מסבירה. שירלי מדברת על ההקצנה בדעותיהם של ימנים ושמאלנים, "לכן הצטרפתי לקול אחד, בשביל להגביר את קולו של הציבור המתון."

תמיד מגיעים להסכמה

לאחר שנפרדתי משירלי פניתי לראיין את ד"ר ספיר הנדלמן, שיזם את הכנס עוד כשעבד באוניברסיטת סנט.לואיס. לכנס הראשון נבחרו ישראלים ופלסטינים מהאוכלוסייה המקומית. "היה נורא קשה, אבל עשינו את זה והגענו לשלושה הסכמים: השהיית המאבק האלים, התחייבויות למשא ומתן בדרכי שלום והסכם לסיים את הקונפליקט. למרבה הפלא היו לי מגוון אנשים: היה מתנחל, היו ימנים, היה לי הכל מכל וכל. הכנס נמשך שלושה שבועות. אחרי שהגיעו להסכם היה צריך לחתום עליו, זה היה משא ומתן חשאי ובדיוק לפני שהם חתמו פרצה עופרת יצוקה. ולמרות הכל הם חתמו".

כנסים דומים נערכו גם בדטרויט ובאוניברסיטאות מובילות בערים, שבהן הייתה קהילה מקומית של ישראלים ופלסטינים. "בדיעבד למדנו שיש הבדל ענק בין הפלסטינים שם והפלסטינים פה. באתי לפה והדבר הראשון שגיליתי הוא שאין חופש מעבר, אני לא יכול להגיע לשם והם לא יכולים להגיע לפה. ניסיתי כבר לעשות כנס במזרח ירושלים עם הפלסטינים שם אבל יש חרם של הפלסטינים על השיחות עם הישראלים, אז הם הבריזו".

שבוע לפני שהתייאש, איילת וצביקה שחק, המשתתפים בשיחות גם היום, סייעו לד"ר הנדלמן לגבש משלחת פלסטינית. "הכנס היה מרתק, הוא התקיים במהלך הרמדאן, בצד הפלסטיני היה לנו בחור שישב 20 שנה בכלא הישראלי ובצד הישראלי היה לנו את הסוהר שלו. בצד הישראלי היה לנו את צביקה שחק ששכל את בתו בפיגוע התאבדות בדיזנגוף ובצד הפלסטיני היה לנו את אחמד שיש לו שני כדורים בגב ואחים בחמאס.

"על אף שהמשתתפים בכנס הגיעו משלל קצוות הקשת הפוליטית, הוא אומר, הם הגיעו לשני הסכמים, האחד להשהיית המאבק האלים והשני לפתרון הסכסוך. "האנשים עייפים מזה, הם לא רוצים יותר סכסוך," מסביר ד'"ר הנדלמן. הוא המשיך לקדם את היוזמה וערך מספר כנסים גם בבית ג'אלה, ליד שכם. "פעם ראשונה שיצאנו מבית ג'אלה, עשינו את זה במזרח ירושלים. זה היה בדיוק בזמן שנתניהו נשא נאום, אנשים פחדו לבוא, הם חשבו שעומדת לפרוץ אינתיפאדה שלישית. היה סשן קשה מאוד אבל גם שם הגיעו להסכם."

הכנס נערך זו הפעם ה-15 ולראשונה בתל אביב". היו אצלי אנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית: מתנחלים, מצביעי ליברמן, תמיד הגענו להסכם, הדבר הקטן הזה יוצר קואליציות לעשיית שלום, האנשים מבינים את החשיבות שבמעבר ממאבק אלים לזירה הפוליטית." המטרה הסופית של היוזמה היא ליצור תנועה המונית שתגיע לכל בית בישראל, ותלחץ את ההנהגה להגיע להסכמים. "הדיאלוג הזה יוצר מצב שבו אבו מאזן לא יוכל להגיד "ירצחו אותי" ונתניהו לא יוכל להגיד "אין לי קואליציה"-שני העמים רוצים את זה" הוא מסביר, "אם זה לא יהפוך לתנועת המונים לא עשינו כלום, זו עבודה קשה, רומא לא נולדה ביום אחד."

הצלחתם להגיע להסכם, האם הוא יועבר לאנשים בעמדות רשמיות?

"אני כותב על זה באתר שלנו ומפרסם את זה. פגשתי פעם את ג'בריל רג'וב באוני' תל אביב והוא תומך בזה. אין בהסכמים חידושים ותובנות חדשות, אבל אנשים מגיעים לזה. אחת התובנות שדווקא כן יש היא שגם אם יש פיגוע בתל אביב או משהו אצלם המשא ומתן לא מפסיק ושני הצדדים מגיעים להבנה של גינוי הארוע"

– האם קרה שהדיון נקטע בגלל אירוע ביטחוני גדול בארץ?

"אף קונגרס שלנו לא נשבר. היה אדם משדרות שבשעה שהוא ניהל משא ומתן הבית שלו הופגז. הוא נשאר במשא ומתן, חתם על ההסכם ואמר שזוהי התשובה שלו לטרור של חמאס. צביקה שחק שכל את בתו ומתחייב להמשיך לעשות את זה. פלסטינים רבים שהשתתפו במשא ומתן שהו בבתי הכלא הישראליים."

– האם היה ניסיון לעורר מודעות של פוליטיקאים לקונגרס?

"צריך לחשוב על לארגן משהו נוסף בהשתתפות פוליטיקאים, זה שווה מחשבה. אני אישית לא בקשר עם פוליטיקאים. זה צריך להגיע לזירה הפוליטית אם זה לא מגיע לזירה הפוליטית לא עשינו כלום."

בינתיים, אגב, נראה כי אין טעם לחכות לסיוע מצד הפוליטיקאים. ניסיונות לקבל תגובה ליוזמה מצד חברי כנסת מימין ומשמאל זכו להתעלמות רועמת או במקרה הטוב, תגובה צוננת ביותר.

אפשרי, אבל צריך זמן

בדרכי החוצה מהבניין, פגשתי את אחמד, חבר המשלחת הפלסטינית ודיברנו על רשמיו מהכנס וממציאות הסכסוך.

– האם אתה מרגיש שציפיותיך נענו, האם תשתף בדיון כזה בעתיד?

"כן, אני מקווה להשתתף בדיון שכזה עוד פעם. נהניתי מאוד מהמפגש הזה. האנשים פה היו נחמדים. הרגשנו כמו בבית, כמו עם משפחה. המשא ומתן היה צעד טוב, הם הקשיבו לי, אני הקשבתי להם, דיברנו, התדיינו, אני מקווה שבעתיד נגדיל את זה כי זה יהיה טוב יותר."

– איך אתם מתכננים להרחיב את הקונגרס בהתחשב במצב הפוליטי בגדה המערבית ?

"אני אנסה, יש לי הרבה חברים שם, משפחה גדולה. אני אחלוק איתם את חוויותינו כאן בתקווה להשפיע עליהם אבל אני לא יכול להגיד בקול שהייתי בתל אביב. רק אתמול נהרג פלסטיני על ידי צה"ל. הוא היה חברו הטוב ביותר של האני. אנחנו לא יכולים לפרסם את העובדה שהשתתפנו בפגישות כאלה. אבל בזמן הנכון נוכל. אנחנו צריכים זמן. "

– אתה לא מרגיש שיש קונצנזוס רחב סביב דיאלוג עם ישראל?

"לא. אנחנו בתקופה קשה. רק אתמול אחד מאתנו מת. אתה רואה את קרוביך בוכים. זה קשה, עם כל ההנאה מפגישות אלה. כואב לך לשמוע שמישהו מת אתמול. הייתי בהלם כשהייתי בפגישה וקיבלתי שיחה שבה התבשרתי שחבר שלי מת, בזמן שאני בדיון. אני עדיין מאמין בשלום. השלום יבוא. שתי מדינות עצמאיות יחיו זו לצד זו. כיצד? ישנן הרבה דרכים אבל צריך זמן כי הפתרון אינו קל. רק ירושלים עצמה היא בעיה בפני עצמה. אבל אנחנו מקווים שאולי יום אחד נוכל להשיג את מה שאנחנו מקווים לו מדינה עצמאית."

אז נכון, אמנם הדרך עוד ארוכה ורווית קשיים משני הצדדים אבל משהו ביוזמה הזו, בפשטות שבה אנחנו כבני אדם יכולים להגיע להסכמה, מעורר השראה. אולי הסכסוך רחוק מלהיפתר והשלום עוד לא נראה באופק, אבל לפחות אחר צהריים אחד, בלב תל אביב, 14 איש הצליחו לגרום לשלום להראות ממשי מתמיד.

7 Comments

  1. דוד ט
    1 במרץ 2012 @ 22:16

    כל הכבוד. עבודת קודש. השלום יושג קודם כל בשטח ורק אחר כך למעלה

  2. שי זיו
    1 במרץ 2012 @ 12:42

    israelipolitics101, על אף שאת/ה בלוגר אני מתרשם שפיספסת מספר פסקאות במאמר הנ"ל לפני שהתבאטת באופן: "בפגישות האלה ישבו "השמאלנים" של הפלסטינים ושל היהודים".

    ברשותך שני ציטוטים של ד"ר ספיר הנדלמן:

    "היו אצלי אנשים מכל רחבי הקשת הפוליטית: מתנחלים, מצביעי ליברמן, תמיד הגענו להסכם, הדבר הקטן הזה יוצר קואליציות לעשיית שלום, האנשים מבינים את החשיבות שבמעבר ממאבק אלים לזירה הפוליטית".

    "המטרה הסופית של היוזמה היא ליצור תנועה המונית שתגיע לכל בית בישראל, ותלחץ את ההנהגה להגיע להסכמים. "הדיאלוג הזה יוצר מצב שבו אבו מאזן לא יוכל להגיד "ירצחו אותי" ונתניהו לא יוכל להגיד "אין לי קואליציה".

    בברכה,
    שי זיו

  3. israelipolitics101
    1 במרץ 2012 @ 10:40

    הדיון לכשעצמו חשוב מאוד, אבל המסר שיוצא מהדיון – על הקלות להגיע להסכמות – מטעה.

    קל מאוד להגיע להסכם כשסוגיות הליבה לא באמת מבוררות עד הסוף.
    למשל: ירושלים –
    האם ירושלים תהיה עיר בירה משותפת ? גם של ישראל וגם של פלסטין ?
    איפה ישב בנין הפרלמנט הפלסטיני ? הממשלה ? השב"כ הפלסטיני ?
    מי יפקד על המשטרה ? כיצד יתבצע איוש המשרות בעיריה המשותפת ?
    מה יהיה תחום העיר ? מה יקרה כאשר יהודים ירצו לקנות נכסים בשכונות במזרח העיר ?
    ומי יישב בועדה שתנהל את המקומות הקדושים ? מה יהיה היחס בין הועדה הזו לואקף, לרב הכותל ולכנסיות הנוצריות ?
    וזו רק דוגמא אחת. אפשר לדבר על כל אחת מהסוגיות במשך שעות.

    עובדתית, יש סיבה לכך שהסכם אוסלו לא הגיע להצלחה. הסדרת היחסים בין העמים היא סוגיה קשה מאוד, שמחייבת עבודת-נמלים מדוייקת. בכל מקום שבו לא מתכננים בצורה טובה, יש פוטנציאל לפיצוץ נורא.

    יותר גרוע מהמצב הנוכחי, הוא מצב שבו ייכרת הסכם שלום שיתפוצץ אחרי שנה בגלל כל המוקשים שלא הוסדרו היטב בתוכו.

    אז טוב מאוד להתחיל לדבר. טוב מאוד להעשיר את ארגז הפתרונות בעוד ועוד רעיונות. אבל אי אפשר לגמור סכסוך מורכב ב-5 פגישות של מו"מ. לכל היותר אפשר להתוות הסכם מסגרת.

    מה שמחזיר אותנו לנקודה קטנה, שולית, ופשוטה: בפגישות האלה ישבו "השמאלנים" של הפלסטינים ושל היהודים. עד כמה הנכונות שלהם לויתורים בכלל מייצגת את דעת הקהל של עמיהם ? ואם היא לא מייצגת, מה המשמעות של נכונותם להסכמות שלא יהיו מקובלות על העם ?

    • יעל
      1 במרץ 2012 @ 15:10

      צודק מאוד. ויותר מכך, לאנשים גם קל הרבה יותר להגיע להסכמות כשהאחריות עליהן לא באמת חלה עליהם.

  4. יוסי גלברט
    1 במרץ 2012 @ 10:06

    זה לא פלא שהגיעו להסכמים בכל פגישה
    איפה שיש כבוד ואיפה שיש רצון טוב תמיד יהיה הסכם
    צריך להגיד לפוליטיקאים – תנו למומחים לשבת ולדון על הסכם ואתם צריכים להתחייב
    למסקנות שלהם
    ויבוא שלום על כל העולם

  5. ג'וליאן
    1 במרץ 2012 @ 8:17

    חייבים להוציא לאוליגרכיה, לקבוצות העניין ולפוליטיקאים שעובדים בשבילם את הנושא המדיני מהידיים.
    הסיבה לכך שמזה 45 שנה אנחנו לא מצליחים לזוז לשום מקום, היא לא ה"קיצונים הדתיים" בשני הצדדים, אלא אינטרסים כלכליים של קבוצות אליטה שעשו לביתם בזמן שהמוני האזרחים שלמו את המחיר בחייהם.
    לישראלים ולפלסטינים כמעט ואין בסיס ל"סכסוך" בשום תחום בחייהם, מה שהביא אותנו לסיטואציה האבסורדית בה אנחנו נמצאים הוא הרעב לכוח עבודה זול וניסיון שמירה על מבני כוח ישנים. הפוליטיקאים שלנו (שלנו זה אומר הישראלים והפלסטינים גם יחד) מעולם לא ניסו להגיע לפתרון, הם לכל היותר ניסו להגיע להסדר בין אנשים עסקי מעונבים, שיבטיח את המשך השקט התעשייתי שמשמעו: שימוש בפלסטינים על מנת להוריד את רמת השכר בישראל ושימוש בפלסטינים על מנת להכניס את הישראלים לפחד קיומי תדיר שימנע כל שינוי חברתי. אוסלו היה רק עוד ניסיון לשמר מצב זה ולקבע אותו באמצעות ממשלת בובות מערבית שהובאה מטוניס ושחיסלה את ההנהגה הפלסטינית המקומית.
    הכוח הלא פרופורציונאלי שיש לקבוצות לחץ קטנות בתוך החברות הישראליות והפלסטיניות הוא פועל יוצא של שיטה שאין לה כל עניין בלייצג את הציבור – קל וחמור לשרת אותו.
    הסכסוך יפתר באמצעות מועצה עממית בלבד. מועצה שתהיה מורכבת מ100 ישראלים ומ100 פלסטינים שיבחרו באופן אקרעי ויתפלגו באופן זהה להתפלגות האוכלוסיה לפי משתנים של גיל, מגדר ורמת הכנסה. במועצה כזו ישבו 53% נשים ומשמעותית יותר בעלי הכנסה ממוצעת ונמוכה והיא תהיה משוחררת לחלוטין ממשחקי כוח פוליטיים ולחצים של בעלי עניין כלכליים.
    לא משנה מה אנחנו חושבים על ה"מוכנות" של הציבור להדברות – זו המתקונת היחידה שתהיה מסוגלת לפתור את הסכסוך בן ה100 שנה הזה.

    • עמית מנדלזון
      1 במרץ 2012 @ 9:34

      ג'וליאן. העולם לא מורכב ממסלול סכסוך אחד. זה נכון שהנושא הוא כוח ושליטה ונעשה שימוש בסכסוך אחד כדי לשמר סכסוך אחר אבל כל מה שאתה מציע הוא אוטופיה שגם אם צד אחד היה מסכים איתה השני היא דוחה. בעולם יש שלושה סוגי סכסוכים: מגדרי, דתי, ומעמדי. כולם מתמקדים בכוח ושליטה ובכולם יש מי ששואף לשוויון, ויש מי ששואף לשמור על מאזן הכוחות כפי שהוא. העילית המעמדית (הפיננסית במקרה שלנו) היא תולדה של תהליך וגם אם תחסל אותה הסכסוך הדתי/טריטוריאלי לא יתפוגג, הוא קיים הרבה לפני כן.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן