פורים, שהיה כאן רק לפני יומיים, התערבב עם ההסלמה בדרום. החלטנו, אישי ואני, לבלות את החג הרחק מהמדבר בו אנו חיים, בסוג של חיק טבע ירוק. אבל בפורים כמו בפורים, הכל התהפך. איכשהו מה שהחל ביום כייף הסתיים בסיוט של אזעקות וחיפוש מקלטים פתוחים, למחסה מפני טילים מעזה

מאת מלכה שחם דוראון

הכל התחיל ביום חמישי. פורים. אנחנו – זוג שכל השנה רואים מדבר, החלטנו על צימר בעמק יזרעאל. משהו פשוט. רצינו לראות הרבה ירוק בעיניים. לנשום אורנים, לצלם רקפות. יצאנו בשתיים עשרה בצהריים שמחים וטובי לב, עלינו על כביש שש. בדרך עצרנו בתחנת הדלק. עם הכניסה לוואדי ערה התחיל פקק של מטר לשעה. זה המשיך ככה בכביש הסרגל בואך עמק יזרעאל. הגענו למעיין חרוד, קצת מותשים, אחרי שש שעות נסיעה מבאר שבע.

נו, לא נורא, עם ישראל בהמוניו מבלה בפורים. צריך לפרגן לשמחות וחגים. כשהגענו, יצאנו 'קצת לשוח'. טיילנו בסביבה ברגל.  בערב, כשהחשיך, שמענו קולות תופים בקצב אפריקאי. "מישהו שמח". חשבנו.  "אולי שכן עם פול ווליום". לאט לאט זה התגבר. הקירות רעדו. רעש התופים והבסים נכנס ישר ללב, הלכה למעשה. משהו שקשור לתדרים. את השקט הירוק הפרו סדרות חוזרות של מוסיקת טראנס.

בעשר בלילה עשינו סיבוב לראות מה זה. היה שם אוהל ענק אדום, שהוקם בשולי המעיין. חבר'ה צעירים התגודדו בחבורות. "מסיבומבה" כזו עד ארבע בבוקר לא ידע העמק מזה שנים. כך אמרו הצעירים במקום לזקני העמק.

כשניסינו לישון, זה היה בלתי אפשרי. נדמה לנו שהמוסיקה צומחת ועולה מתחת למיטה, והמיטה רוקדת. כל הלילה נדדה שנתנו. בבוקר קמנו טרוטי עיניים. שתינו קפה, וטכסנו עצה. בירור קצר העלה שבערב כנראה תהיה עוד מסיבה שכזו. לכן, החלטנו לעזוב.

לאן? לתור את הארץ למקום משפחתי ושקט יותר. ירוק או צהוב לא משנה. העיקר שיהיה שקט.

 אחרי בירור טלפוני, איפה הכי פחות נפריע לילדים, הגענו לבית של הסטודנט שלנו, בבאר שבע.

התמקמנו והספקנו לבשל ארוחת ערב. שמנו מוסיקה מרגיעה. ובערב, לפתע, מוסיקה חיצונית חדרה מבעד לקירות. לא, לא עוד מסיבומבה. אבל בהחלט לקראת בומבה. סירנת אזעקה. אבוי. בית בלי ממ"ד. ככה זה בדרך כלל בבתים של באר שבע. רצתי החוצה. הבטתי לכל עבר, בבאר שבע התנהג כבאר שבעי. אני רואה – שקט, דממה. אף אחד לא רץ לשום מקום. השכנה ממול הציצה מהדלת והודיעה בצווחה: "המקלט סגור, כי יש שם גן ילדים. אז אין מי שיפתח."

חזרתי כלעומת שיצאתי, התיישבתי על הרצפה – ליד קיר חיצוני שנראה לי הכי עבה בבית. ביקשתי מאלוהים שלי, שאם היום זה הסוף, אז בבקשה שזה יהיה קצר ואלגנטי.

הבן שלי זרק עלי שמיכה ואמר לי לשים על הראש. "זה נגד רסיסים שלא יכנסו לך לעור". אם זה נופל כאן, בצד, לא קורה לך כלום. אופטימי, הבן שלי.

למדתי הרבה באותן דקות שנראו ארוכות עד אין קץ. אחרי האזעקה יושבים או עומדים עוד עשר דקות באותה פוזה כדי לשמוע את ה"בום". לפי ה"בום" יודעים אם זה רחוק או קרוב לבית. יודעים גם אם זה הרעש של כיפת הברזל שעשתה עבודה, או לא. שמיעה חדה של קולות שונים. מתברר שגם לכלי מלחמה יש קולות, תופים ותזמורת משלהם.

בלילה, שמתי שני מזרונים על הרצפה, במרכז החדר. שיהיה לי קרוב לקום באזעקות, עם הפוך על הראש. ארבע פעמים עמדתי ליד הקיר. זה היה עונש קשה.

בשבת הוצאתי כיסא החוצה. בחוץ הייתה שמש אביבית, ציוץ של ציפורים. יום נפלא.  כשהתיישבתי על הכסא, שמתי לב שהצפרים טסות ממש נמוך. ואז – "בום"! ציפור דרור עפה לי לתוך הראש מאחור.

"עד כאן" אמרתי לבעלי שיחיה. "אם הציפורים טסות נמוך, סימן שמשתנים סדרי עולם". בערב נסענו הביתה למצפה רמון. לא הצלחנו לשכנע את הינוקא שלנו לבוא גם.

בשתים עשרה בלילה דפיקות בדלת. הבן נמלך בדעתו, הגיע. "אין כמו השקט במצפה רמון וגם אין אוניברסיטה מחר." הוא אמר. "אפילו שהמטוסים עפים לך כל הזמן מעל הראש, כאן זה שקט בטוח."

" אמרתי לכם שלא צריך לזוז מהבית?" אמר בעלי.

"כן, בטח," סיננתי לעברם, "גברים תמיד צודקים, אחרי".