למעלה מ 1400 משפחות ערביות מיפו, רובן משכונת עג'מי שביפו, מחזיקות היום בצווי פינוי מבתיהן בהן הן מתגוררות עשרות שנים, חלקן  דור שני ושלישי. צווי הפינוי נתנו לדרישת מנהל מקרקעי ישראל ועמידר, שאחראית מטעם המדינה על נכסי נפקדים משנת 47, פרוץ מלחמת העצמאות. התושבים, ברובם הגדול בני 50 ומעלה מבקשים לרכוש את הדירות בהן גרות כדיירים מוגנים, אלא שהבנקים מסרבים לתת משכנתאות לאוכלוסייה מבוגרת זו, למרות שבני הזוג או היחידניות שגרות שם עובדים.  חרב הגירוש מונפת למעשה על 1400 משפחות שחלקן עם צווי פינוי עד סוף 2022. בבתי משפחות שנשברו ועזבו את יפו, חיות כיום משפחות יהודיות. וכך, מתוך כ -120 אלף בני אדם שחיו ביפו עד פרוץ מלחמת העצמאות, נותרו כיום כ- 3700 בני אדם. יצוין כי רובן הגדול של המשפחות שמשלמות שכירות לעמידר לא מחזיקות בניירת שתוכיח כי שלמו שכירות מאז  47. התושבים אובדי עצה ואינם יודעים מה יעשו מול המדינה – המנהל ועמידר.

סיפורה של אלהברא – ראינה וצילמה ציפי מנשה

הצעתו של ראש עיריית תל אביב יפו, רון חולדאי שניסה להתערב ולמנוע מחומר הנפץ להתפוצץ ולאפשר למשפחות לרכוש את בתיהן ב 95 אחוז הנחה, אינה ישימה מבחינתן לאחר שהערכות המנהל של שווי בתיהן מגיעות עד ל – 10 מיליון שקלים, הכוללים את חלקן של המשפחות בנכס (כשמתוכן המדינה נותנת להן ההנחות של 60% לצרכי הרכישה, אינן ישימות עקב מצבן הכלכלי של המשפחות וחוסר היכולת לקבל משכנתא לצורכי הרכישה. צריך להבין כי המשפחות רכשו את הזכויות על הדירה כששלמו במהלך השנים כ60% מערכן והן הלכה למעשה חיות כדיירים מוגנים בדמי מפתח.
"אני דורשת מהמנהל ועמידר שיחשבו את מחירי הבתים כפי שהיו לפני העלייה המטורפת של מחירי הדירות, ושהמדינה תאשר לדור המבוגר, להורים, לקבל משכנתא לצרכי רכישה ושילדיהן, הדורות הבאים ישלמו את המשכנתא כאשר ההורים ילכו לעולמם", אומרת מא'אב רהים שפועלת עם יו"ר ועד עג'מי ראמזי אבו טאליב כנגד פינוי המשפחות ומציאת פתרון. אך בינתיים פתרון אין, פתיל חבית חומר הנפץ הזו בוער לאיטו והמדינה שמעוניינת "להיפטר", מנכסים אלו אינה עושה דייה למציאת פתרון ישים ומניעת הפיצוץ הקרב ובא. על מנת להבין את הנסיבות שהובילו אל חבית חומר הנפץ הזו צריך להבין את הנסיבות שהובילו את התושבים למצב זה.
הקמתה של מדינת ישראל והמלחמה שפרצה בעקבותיה הובילו לעזיבתם ולגירושם של מאות אלפי תושבים ערבים, אלה הותירו אחריהם רכוש רב, לרבות קרקעות ומבנים. הערבים שנעקרו מבתיהם הוגדרו על ידי המדינה כ"נפקדים" ונכסיהם כ"נכסי נפקדים". הזכויות בנכסים אלו הועברו לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים וממנו אל רשות הפיתוח, שנרשמה ועדיין רשומה כבעלת הנכסים.
רבים מהתושבים שברחו מבתיהם או נעקרו מהם בכוח, ונותרו בשטחי מדינת ישראל, התיישבו או יושבו על ידי המדינה, לאחר שאיבדו את נכסיהם, בנכסים אלו.

אבו טאלב ראמזי מסביראת הבעיה (צילמה וראיינה: ציפי מנשה)

מאהא אבראים – פעילה חברתית כנגד הפינוי (צילמה וראיינה: ציפי מנשה)

חלקם הגדול של הדיירים מוגדר במעמד של "דיירים מוגנים" על פי חוק נכסי נפקדים וכאן נעוצה בעייה כי על פי החוק הזכות לדיור מוגן ניתנת לשני דורות בלבד כשהדור השלישי שחי שם הופך לפולש מבחינת עמידר  ומאבד כל זכות על דירתו ועלול להיזרק לרחוב ; במקרים אחרים ניתנה להם זכות להתגורר בנכס בשכירות חופשית רגילה; ולעיתים קרובות הוגדרו המתיישבים כ"פולשים" גם אם בפועל חזרו להתגורר בבית שבמקור היה שייך להם או לבני משפחותיהם.
ממחקר שעשו פרופסור נטע זיו ועורכת הדין אורלי אריאב מרכז הגר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב  ופרסם לאחרונה, העלה כי התייחסות המדינה עד כה לנושא הסדרת זכויותיהם של דיירי רשות הפיתוח לא עמדה ואינה עומדת בסטנדרטים אלה: באלפי נכסים עדיין מתגוררים דיירים ללא זכויות קנייניות מוסדרות, הם סובלים מאפליה, מ העדר תקצוב, מהזנחה ומהעדר תכנון ופיתוח לאורך שנים ארוכות. נכסי הנפקדים נותרו כפצע בלב הערים המעורבות, פצע הגורם לתסיסה הולכת וגוברת מעת לעת. האוכלוסייה שנותרה להתגורר בנכסי רשות הפיתוח מרוכזת, ברוב המקרים, בערים המעורבות כמו לוד, רמלה ויפו (בהן שיעור המיעוט הערבי עולה על 10% מכלל תושבי העיר), בשכונות נבדלות בעלות רוב ערבי מובהק, המאופיינות בעוני, שיעור גבוה של תושבים שלא סיימו 12 שנות לימוד, שיעורי פשיעה גבוהים, אחוזי אבטלה גבוהים, ואחוז גבוה של נתמכי קצבאות ביטוח לאומי ומטופלים על ידי מדורי הרווחה.

במרבית המקרים שייכת האוכלוסייה לאשכולות הנמוכים מבחינה חברתית וכלכלית. מצבם הכלכלי הקשה של הדיירים והקושי להתמודד עם מעמדם המשפטי הייחודי, יחד עם ההגנה המשפטית ההולכת ופוחתת עקב תנאי חוק נכסי נפקדים והסכם השכירות הנובע ממנו, הביא לכך ששיעור גבוה מהדיירים נופל לקטגוריות שונות המאפשרות להגיש נגדם תביעות פינוי, בחלקן הגדול תביעות התלויות ועומדות כנגד הדיירים לאורך שנים. לכל אלה מתווספת, החלטת רשות מקרקעי ישראל בשנת 1996 "להשתחרר" מנכסי הנפקדים באמצעות מכירתם בתנאים שנקבעו, לדיירים הזכאים, או שיווקם במכרז חופשי. החלטה זו משקפת את התייחסותה של המדינה הן לדיירים בנכסי רשות הפיתוח והן לנכסים עצמם, שעיקרה הזנחה ארוכת שנים ורצון "להשתחרר" מתחזוקתם והבעלות עליהם. אולם בהתאם למחירי הדיור, שעלו בשנים האחרונות בעשרות ואף מאות אחוזים, בעיקר ביפו, מעטים הם הדיירים המסוגלים לעמוד כיום בתנאי רכישה אלה. שילובן של הנסיבות הנ"ל וחסמים נוספים, מותיר את הדיירים המתגוררים בנכסי רשות הפיתוח במצוקה קשה ההולכת וגוברת עם השנים, כאשר הם מצויים בסכנה מתמדת של פינוי, וחוסר יכולת להבטיח את המשך מגוריהם ומגורי ילדיהם בנכסים בעתיד. מתוך כ – 45,000 נכסים שהיו במקור, נותרו נכון לסוף שנת 2021 כ – 4,700 נכסים. אולם הנכסים הנותרים כוללים את המקרים הקשים והמורכבים ביותר, והפצע ההיסטורי טרם הגליד. גם התוכניות החלות באזורים הרלוונטיים שדיירי רשות הפיתוח מתגוררים בהם ביפו, עכו ולוד אינן נותנות מענה לצורכי הדיור של התושבים, לשימורה של הקהילה הערבית המקומית, ולצרכיה והעצמתה החברתית והכלכלית.