ביקורת סרט: מעצם ההתמקדות באמו של גיבור הסרט, ולא בגיבור עצמו, הדרמה משתלמת על פי רוב, ודדוויילר מביאה הופעה מזילת דמעה

.

חייו של אמט טיל היו מאז ומתמיד נושא שקשה לעשות עליו סרט, וקשה עוד יותר לצפייה. "סיפורו של אמט טיל" בבימויה של צ'ינוני צ'וקוו ומתסריט שכתבה יחד עם מייקל ריילי ו-קית' בושאמפ, מביא סיפור עוצמתי בחן ובאמפתיה. צ'וקוו נוקטת במסלול שונה בדרמה הביוגרפית הזו – ובוחרת להימנע מלהראות את הרצח של אמט טיל עצמו, שמתרחש זמן קצר לאחר תחילת הסרט – כדי להתרכז באימו ופעילת זכויות האזרח מאמי טיל-מובלי. זה משתלם בסופו של דבר, כייון ש-דניאל דדווילר מביאה למסך משחק מזיל דמעה.

בשנת 1955, אמט טיל בן ה-14 (ג'יילין הול), שנולד וגדל בשיקגו, יוצא לבקר את בני דודיו ודודו הגדול (ג'ון דאגלס תומפסון) במיסיסיפי. הוא מעולם לא היה שם לפני כן, וההתרגשות שלו מורגשת. יחד עם זאת, אמו – מאמי (דדוויילר), מזהירה אותו שזה מסוכן לאנשים שחורים בדרום ושאמט צריך להיזהר. ימים שלמים לתוך חופשתו, קרולין (היילי בנט), אישה לבנה שעובדת במכולת פוגשת באמט, ומאשימה אותו בכך שפגע בה. אמט נחטף על ידי בעלה של קרולין ואחיו למחצה, ולאחר מכן הוא מעונה, נורה ונזרק לנהר הטלהאצ'י. לאחר מותו, מאמי, בעזרת ה-NAACP (תרגום חופשי ל'האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים'), מבטיחה שכולם ידעו בדיוק מה קרה לבנה, בעודה נלחמת נגד רוצחיו ולמען הצדק.

ההחלטה של צ'וקוו להתמקד בעיקר בפרספקטיבה של מאמי מרוממת את הסרט. דרך מאמי, "סיפורו של אמט טיל" חוקר את הכאב שלה, את אומץ ליבה והתמדתה, כמו גם את שינוי המחשבה שלה בנוגע למאבק למען צדק גזעי. טיל-מובלי הייתה דמות בולטת בתנועת זכויות האזרח, והסרט מרחיב על אופייה ועל המסע שהיא עוברת. בעוד שהמיקוד במאמי הוא יתרון לסרט, גם התסריט נשען על תפקידה כאם. עם זאת, הסרט ממעט להתעמק בהיבטים אחרים בחייה, כולל מערכות היחסים שלה עם הוריה – אלמה (וופי גולדברג) ו-ג'ון (פרנקי פייסון) – ובעלה לעתיד ג'ין מובלי (שון פטריק תומאס). בכך, הדרמה הביוגרפית הייתה קצת יותר חזקה לו הייתה עוסקת יותר בחייה הפנימיים של מאמי. אבל כל מה שאבד כאן, מפוצה דרך התפקיד המרגש של דדוויילר. השחקנית היא התגלות והיא מציעה כל כך הרבה דרך העיניים וההבעות שלה. גם כאשר קולה של דדוויילר יציב וחזק, אפשר לשמוע את הרעד הרגשי מתחת. הול נפלא גם הוא בתור אמט, ומחדיר לנער אנרגיה מוחשית שמאירה את המסך. גולדברג, שהיא תמיד נוכחות איתנה כמעט בכל סרט, בלתי נשכחת בתפקידה כאן, קצר ככל שיהיה.

"סיפורו של אמט טיל" נחשב למתקדם עלילתית כיום, בהתחשב באופן שבו בבתי ספר מסוימים מגבילים את הלימודים או הדיון על גזע ותולדותיו בארצות הברית. רק בשנת 2022 נחתם חוק אמט טיל נגד לינץ', כך שהסרט הופך רלוונטי עוד יותר, כיוון שאלימות גזעית עדיין קיימת. כסרט, "סיפורו של אמט טיל" מתייחס לאנשים מהחיים האמיתיים כשהוא חוקר את הנושא בזהירות רבה, עושה מאמצים רבים כדי לא להראות שום אלימות (רמה נקייה לכל המשפחה ולתלמידי בתי הספר, יש אף היגידו ברמה של סרטי הולמארק), כאשר הרצח של טיל מתרחש מחוץ למסך (אם כי צ'וקוו בוחרת להראות את גופתו האכזרית, ומובאת לקדמת המסך בהתאם לבקשותיה של טיל-מובלי באותה עת). הסרט גם לא מציג הרבה מן הרוצחים עצמם – וזה דבר טוב, כי הוא היה נוגד את המסר שלו לו היה עושה זאת. הצילום של בובי בוקובסקי בהיר ומקסים, כאילו הוא מקזז את החושך שמחלחל לסרט. מה שבטוח, הסרט לא נרתע מהכאב או האכזריות של אלימות גזענית והשפעותיה על בני הזוג טיל ואחרים שחיו בדרום, אבל הוא גם מתאר שמחה ויש מדי פעם פרצי הומור שמביאים איזון לסיפור.

בסופו של דבר, "סיפורו של אמט טיל" משיג את מה שהוא שואף לעשות, מביא אור לסיפור קשה ורגיש. למרות שהוא יכול היה להעמיק במונחים של התפתחותה של מאמי מבלי לערער את תפקידה כאם, הסרט של צ'וקוו הוא לעתים קרובות קשה לצפייה, צובט בבטן ומרגש, אבל שווה לצפות בו, כי הוא מונע על ידי משחק פנטסטי של דדוויילר, שבטוח תביא חלק מן הצופים לסף דמעות.

"סיפורו של אמט טיל | Till" – עכשיו בבתי הקולנוע.