"לדוד מזמור/דוד עדיקא", תערוכת הצילום שאצרה כרמית גלילי במגזין III, מעלה הרהורים החל מן השאלות האפלטוניות "מהו היפה?" ו"האם היפה הוא הטוב?"... היא סוחפת למסע מרתק בתולדות האמנות, הפילוסופיה והתרבות, ונוגעת בסוגיות פילוסופיות על התשוקה ליופי וההקשרים בין אהבה, אירוטיקה והגוף האנושי.... יעל ברתנא, שלומי אלקבץ, עלמה שניאור, יאן טיכי,תום רנה, אן ניסים, דימטרי מתל […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
"לדוד מזמור/דוד עדיקא", תערוכת הצילום שאצרה כרמית גלילי במגזין III, מעלה הרהורים החל מן השאלות האפלטוניות "מהו היפה?" ו"האם היפה הוא הטוב?"… היא סוחפת למסע מרתק בתולדות האמנות, הפילוסופיה והתרבות, ונוגעת בסוגיות פילוסופיות על התשוקה ליופי וההקשרים בין אהבה, אירוטיקה והגוף האנושי….
יעל ברתנא, שלומי אלקבץ, עלמה שניאור, יאן טיכי, תום רנה, אן ניסים, דימיטרי מתל אביב, סטניסלב מאשדוד, מיכאל מתל אביב, עיסא מירושלים, ארקדי ועומר; כולם פורטרטים של צלמים, אמנים וחברים שהתמסרו לעדשת מצלמתו של דוד עדיקא. קשת מרהיבה של מבטים זורחת כאן ומאירה את היחסים המיוחדים שנרקמים בין צלם למצולם, ולבין העין המתבוננת של הצופה.
בין הפורטרטים ניתן לקרוא מחוות ליצירות איקוניות בתולדות האמנות החל מ"מקור העולם" של גוסטב קורבה, דרך תקריבי האירוסים האירוטיים של ג'ורג'יה אוקיף, צילומים של רוברט מייפלתורפ ונובויושי אראקי היפני וכלה בפסלים איקוניים שמייצגים את הישראליות של יצחק דנציגר ויגאל תומרקין.
התערוכה חושפת עקבות מפתיעים של תפיסות אסתטיות העוסקות בשאלת היפה בפילוסופיה ובתולדות האמנות, החל מסוקרטס, אפלטון ואריסטו , דרך אידאלים של יופי באמנות הקלאסית ועד להדהודים של תיאוריות ביקורתיות מפרי עטם של מוריס מרלו פונטי, ואסילי קאנדינסקי ואומברטו אקו.
מעבר ליופי הממיס והמצמית של הפרחים והעלים בצילומי הפורטרטים והטבע דומם, צפה ועולה בקול דממה דקה בחלל הגבוה של הגלריה חווייה אקזיסטנציאליסטית על חלופיות הזמן ושבריריות החיים. בין הקירות החותכים את החלל מרחף הגבול הדק שמפריד או מחבר בין החיים לבין המוות.
במאמר מעמיק וחוצה דיסציפלינות, בין ההגיגים, הרשמים והמחשבות ,מביאה סיגל גליל ראיון עם כרמית גלילי שחושפת כמה עובדות מאחורי הקלעים של התערוכה של האמן שמצלם צלמים.
במהלך הסיור בתערוכה גם עולים הרהורים על הצילום כמדיום תקשורתי ואמנותי הטעון בשאלות על זהות, זמן ומרחב. בהתבוננות בצילומים אי אפשר להימנע ממחשבות על המיסתורין שבאקט הצילום, ועל הפואטיקה והפוליטיקה של הגוף העירום או הלבוש. סוגיות של יחסי כוח מיגדריים וחברתים, ותובנות רבות רבדים צפים ועולים במהלך השיטוט בין צילומי הפורטרטים והטבע דומם בחלל של במגזין III יפו, שהוא הכל חוץ מקופסא לבנה.
אחרי החווייה האימרסיבית שצללתי אל תוכה בסיור העיתונאים שהיה בו הרבה מאוד "רעש" ו"הסחות דעת"… יחד עם העוצמה הרכה של החלל המעוצב, והעבודות שכל פורטט הוא חידה – אני מוצאת עצמי שוב אומרת בליבי: ואווו!!! הצליחו כאן בכל זאת לזמן לי כמה דקות של מדיטציה והתבוננות אל היש עצמו. אל היופי של ההוויה. אל הקשר הנשגב בין הגוף לאמנות בין העין והרוח.
"לדוד מזמור" המילים הראשונות בשם התערוכה מזמינות לחווית התעלות רוחנית …
שם התערוכה, "לדוד מזמור/דוד עדיקא" נושא אותנו למקורות היהודיים ישראליים. אל ספר תהילים ולדוד המלך. כבר הטקסט התמציתי הזה טומן בתוכו הזמנה להתכוננות הנפש להיטהרות, ולחווית ההתבוננות ביצירה. זוהי הזמנה לחווייה דתית חילונית. עם פתיחת דלת הגלריה, מתרחשת איזו טרנספורמציה של הלך רוח. המעבר הבנאלי מהמולת הרחוב הסואן ביפו אל עולם אחר; מקדש-מעט רוחני אסתטי, משכן למוזות מעולם הצילום והעין היוצרת של דוד עדיקא. לרגע הגלריה הופכת לקתדרלה חילונית. הצילומים שעל הקירות הגבוהים שנצבעו בגוונים פסטליים רכים, מזמינים לפסק זמן חזותי, לרגע קט להתענג עליו.
האותיות השחורות של שם התערוכה על דלת הזכוכית השקופה בכניסה לחלל הגלריה מגזין III, ברחוב עולי ציון 34 ביפו, בעיצוב נקי של המידע על שעות הפתיחה של הגלריה, פותחות שער לחווייה מסוג אחר. הטקסט האינפורמטיבי הלקוני והמרחב החזותי שנפתח פתאום לעיני הנכנס לתערוכה, מובילים לאיזו שהיא התרחשות מיסטית שאולי מדמה עליה לרגל למקום קדוש. כמו של מי שעולה בהר אדוני לחזות בנפלאות מעשי הבריאה האלוהית…
במעבר הלכאורה טריוויאלי הזה מן החוץ רחוב אל הפנים, אי אפשר להתעלם מהדהוד המילים הפותחות את מזמור כ"ד בספר תהילים שמנפיקות חווייה פאנתאיסטית חובקת כל . הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. ימים ונהרות, הרים ומקומות קדושים, והמבקר שראוי לעלות להר הקדוש, הוא רק אדם נקי כפיים ובר לבב…
לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ
א לְדָוִד מִזְמוֹר לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:
ב כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:
ג מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:
ד נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:
ה יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:
גווני ההירואיות של ממלכת דוד העתיקה שאופפים את החלל, יוצרים כמו אינפוזיה לוורידים, חיבור ישיר לשורשים היהודיים/ישראליים/תנכיים שלנו. הניגון העתיק "דוד מלך ישראל, חי חי וקיים", קם לתחיה ומתגלם כאן ועכשיו בדוד עדיקא, האמן הישראלי ממוצא כורדי שנולד בירושלים. בחוטים נסתרים של התודעה נשאבים לזמזום המנטרה המהפנטת הזאת שמהדהדת הערצה למלך המיתולוגי שספר תהילים מיוחס לו. בנוסף לאנרגיות המשיחיות הבוקעות ממנו, נוסף לחוויה ההיסטורית הזאת עוד מימד. מימד פואטי סוחף בהשראת דוד המלך שניחן גם בכשרונות השירה, המוסיקה והריקוד שנודעים בסגולותיהם התרפויטיות.
הצבעוניות והנושא של תמונת השער בקטלוג התערוכה יוצרים אווירה שנושאת את הצופים במינהרת הזמן לעבר הפיסול הקלאסי ואוצרים בחובם קונוטציות עתיקות. צילום הפסלון היושב חשוף חזה שנראה כמו דמות שרה, כבר מעביר אותנו לדוד המלך, לשירתו בספר תהילים, לנגינתו על הנבל שריפא בצלילי המוסיקה שלו את תוגתו של שאול המלך. רגע לפני שאנו נחשפים למזמורים המצולמים של דוד עדיקא, אנו כבר נשבים בכוחו המאגי הפיוטי של דוד המלך.
כמו שמתואר בספר שמואל (ט"ז, כ"ג): "וְהָיָה, בִּהְיוֹת רוּחַ-אֱלֹהִים אֶל-שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת-הַכִּנּוֹר, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ; וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ". בספר שמואל (ט"ז, כ"ג). כן, וזהו גם אותו דוד המלך שהצחיק את מיכל כאשר רקד, פיזז וכירכר לפני ארון ה' בשמחת הגוף יחד עם כל העם בעלותו לירושלים.
החיבור התת-מודע לסיפורי דוד המלך, שמוביל אותנו במנהרת הזמן למקורות וטקסטים קדושים, כבר יוצר טקס מעבר אל המרחב טעון המשמעויות שנכנסים אליו. המבקר בתערוכה כבר נשאב בחוטי קסם סמויים אל דמותו של הגיבור התנכי שנכנס להיכל האמנויות הנצחי של ההיסטוריה האנושית. ועם המטען האמוציונאלי ההיסטורי והקדוש הזה, פותחים את הביקור בתערוכה "לדויד מזמור" שחושפת מחשבות חדשות על צילום.
12 דיוקנאות: קליידוסקופ של זהויות
למה 12?… הדהודים מאגיים, קוסמיים, ותיאולוגיים
דרך 12 דיוקנאות של צלמות וצלמים, חברים ויוצרים, צצה ועולה השאלה על זהותו של עדיקא כצלם. המפגש בין שני צלמים, שני אמנים, שני יוצרים במרחב האינטימי של הצילום מגלה כי הרגע בו נוצר הדיוקן הוא הרבה מעבר לדימוי הסופי אותו מציג עדיקא לצופה.
12 הוא מספר הפורטרטים המוצגים בתערוכה. 12 צילומי פורטרטים של חברים וחברות קולגות ותלמידים לשעבר, התלויים על הקירות לוכדים את העין ומעוררים סקרנות. דרך המבט של דוד עדיקא על הצלמים שמביטים אלינו כמעט בגודל טבעי חושפת המצלמה שלו רגעים של אינטראקציה בין אמנים.
גם בחירת המספר 12 מעלה הדהודים מאגיים. 12 שבטי ישראל, 12 השליחים של ישוע הנוצרי, 12 השעות ביום, 12 השעות של הלילה, 12 החודשים בשנה, 12 המזלות בזודיאק…
סוגיית המבט:
דרך עדשת המצלמה חושף דוד עדיקא דיאלוג בין אדם לטבע, בין אמנות ותרבות, בין אובייקט וסובייקט, בין צלם לצלמים…
הדימויים בתמונות מציפים שאלות שנוגעות בסוגיות כגון המבט באמנות בכלל ובאמנות הצילום בפרט.
התערוכה בוחנת שאלות של ייצוג, אסתטיקה וטעם, על סובייקט ואובייקט, ונותנת ביטוי למחשבות על יופי ורוחניות, ועל המשמעויות של הגוף. הגוף של המצולם, הגוף והעין של הצלם, והגוף של המבקר המשוטט בתערוכה וצופה בצילומים.
דרך צילומי טבע דומם, פרחים, אובייקטים מן הטבע, וחפצים מחד ודיוקנאות של צלמים וצלמות מאידך, עוסקת התערוכה בתשוקה לצלֵם וביחסי המבטים בין מצלם ומצולם.
העבודות שנשזרו בחלל המיוחד של מגזין III, חוברות זו אל זו ויוצרות דיאלוג מרתק בין אנשים, חפצים, צמחים ופרחים. זהו מיצב חזותי / פילוסופי פורץ דרך על המדיום המרתק הזה, הצילום. אולי בדרכו המיוחדת מהדהד אל תוך עולם הצילום באופן בלתי מודע את ההתבוננות של הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו פונטי באמנות הציור, וחשיבותו של הגוף האנושי בחווייה האמנותית שלנו.
שאלות על זהות, אישית, מיגדרית אתנית ועוד…
דרך הצילומים בתערוכה צפים ועולים הגיגים על קצוות חברתיים. על תפיסת "האחר" בקהילות שונות, ושאלות של זהות אישית וקולקטיבית, תרבותית ולאומית. מתגלה כאן גם הדיאלקטיקה המרתקת בין הפואטיקה והפוליטיקה של הגוף האנושי. הגוף הגברי והנשי, ואולי גם מה שביניהם. הגוף הלבוש והחשוף, והגוף העירום כז'אנר בתולדות האמנות.
לאורך שנות יצירתו עוסק עדיקא בניסוח שפה חזותית דרך שאלות של זהות: זהות עדתית, לאומית, מקומית, מינית ותרבותית. תוך כדי צילום שהוא מחקר מקומי ואישי הוא יוצר, לעצמו ולמארג הזהויות הקולקטיביות שהוא חלק מהן, זהות חדשה, מורכבת ועשירה יותר.
ההתבוננות בפורטרטים מעלה תחושות ומחשבות על הדמויות המצולמות. הרהורים על שייכות מיגדרית או אתנית. פתאום צצות שאלות על חוויות של ניכור או זרות בתוך חברה וקהילה שבונה לה את האחר שלה בזיקה ישירה לשורשים ההיסטוריים והזהות התרבותיים שלו. התערוכה מאתגרת ומחדדת את האופן שבו אנחנו רואים צילום ותופסים אותו, או דרך ההבניה של הזהות העצמית שלנו באופן שאנו תופסים את ה"אחר" מכל סוג שהוא..
"תצלום הוא שבריר של רגע שנלכד לנצח; רגע מסויים שעם לכידתו נמחים הן העבר, הן העתיד. אך יש גם מובן שבו הצילום מסוגל להעמיד תמונה המחזיקה משך, ולא רק באמצעות הדדימויים הניבטים ממנו אלא גם באמצעות הזמן הממשי של יצירתו. זוהי תובנה אחת מני רבות שהפקתי לא רק נוכח עבודתו של דוד עדיקא, אלא גם מההיכרות שלי אתו. נפגשנו לראשונה לפני 25 שנה דרך היכרותי עם עבודתו, ומאז אני עוקב בעניין ובסקרנות אחרי דרכו האמנותית.
דרך שלל נדבכים בהם נוגעת עבודתו של עדיקא , הנלכדים בדימוייו, אני מבין את המסלול שעשה מתוך הנוף של חייו, האישי והחזותי. במובן-מה, הם שיקוף לא מכוון של אותם המקומות אליהם מוביל החזון האמנותי והאוצרותי שלי."
כך כותב דיויד ניומן יושב ראש מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית ביפו על התערוכה בפתח הדבר של הקטלוג המלווה את התערוכה.
שאלות של חלל וזמן
הצילום כמוחק את הזמן. הופך את הרגע לנצח. מאחד את הזמן שחלף עם ההווה החמקמק. רגע ההתבוננות של הצופה בצילום בונה חיבור על-זמני של הווה עם עבר.
החלל כמרחב צילומי המגשר בין עולם הדו-מימד לבין מחוזות הכאן ועכשיו של הגוף בתנועה לבין עולמות הרגש והמחשבה של המתבונן בעבודות
" דרך התייחסות לחלל התצוגה כמיצב צילומי המגשר מעולמות התוכן של התצלומים, מצליח עדיקא לגשר על סוגיית החלל והזמן הטורדת את עולם הדו-מימד, שילוב המשגר את עבודותיו אל מימד אחר, ולו ברמז." – כך מגדיר נוימן את החלל שעוצב בקירות צבעוניים, שמהווים רקע לצילומים. הקירות שחותכים את החלל מציעים אינספור אפשרויות למסלול ההליכה והשיטוט בתערוכה .
" שהרי החלל הוא המקום שבו אנו נמצאים, המקום ממנו אנו מתבוננים, שבו מתקיימים לא רק חיינו הממשיים אלא גם חיי הרגש והמחשבה. כך, באחיזתו בזמן ובקיבועו מתאפשר לי להיות נוכח ברגע בו עדיקא מצלם – ופעם נוספת, בזמן שאני ניצב מול העבודה המוגמרת; מתאפשר לי לשוב ולחוות בו-זמניות יחד עם האמן דרך התפיסה המסוימת שלו של מה שניצב מולי, ובד-בבד לנהל דיאלוג פנימי משלי על יחסיי שלי אתו ועל המשמעות שיש לעבודתו עבורי."…
ואכן, אחד הדברים שיוצרים אווירה בתערוכה הוא ההתערבות האדריכלית בחלל הריק של הגלריה. העמדת קירות מעוצבים בקווים ישרים ובצבעים פסטיליים שחוצים את חלל התערוכה ויוצרים מחיצות שעליהם מוצגות התמונות.
תרקוד היא אמרה לי תרקוד…
לרקוד בתערוכה: הכוריאוגרפיה של התנועה בחלל יוצרת נארטיבים שונים
" את חלל התערוכה הוא בונה כבית שקירותיו ניתקו זה מזה, דירת מגורים מפורקת. החלל משחזר את החלל הביתי בו נעשו הצילומים, אך בו בזמן מייצר מרחב מתעתע, בו הצופה אינו עוד השולט הבלעדי במבטו שלו. מכל נקודה בחלל נחשף הצופה לחיבורים אחרים ולמבטים אחרים, סיפור אחר נחשף מאחורי כל קיר." – כותבת האוצרת גלילי בקטלוג התערוכה.
בדרך זו כל מבקר בתערוכה יכול ליצור לו את מסלול התנועה בין הצילומים, ובהתאם לבנות נארטיב שנוצר מן החיבורים והסמיכות ההאחרת של הצילומים בהתאם למסלול התנועה.
עיצוב החלל פותח כמעט אינספור אפשרויות לכוריארוגרפיה אישית בתערוכה לכל אחד. כמעט אינספור מסלולים בין הקירות והמחיצות. כמו היה זה לתת חופש לקורא ספר לערוך מחדש את סדר הפרקים בעלילה…
המבקר חופשי לטייל בין הדפים של מיצב הצילום הזה פי בחירתו. דוד עדיקא ומעצב החלל האדריכל אורי כהן מזמינים כל מבקר ליצור לעצמם את הסיפור האישי שלו מן התערוכה. המבקר בלית ברירה הופך לאקטיבי, וחייב לקבל החלטות לאן להוביל את הגוף שלו בחלל. באיזו דרך יבחר… ויחד עם זאת האניגמה שמעצבי התערוכה שתלו שמעוררת סקרנות ודחף אישי לפתור את התעלומה שמסתתרת בצד הנסתר של הקירות… מעשה עיצוב הוא מעין קסם שמעניק לסיור בתערוכה אווירה חלומית, שסוחפת את המבקר למערך רגשי שמושפע מן התנועה שלו ומן הצבעים של הקירות בחלל.
החווייה האישית שלי היתה כאילו זה להסתובב זה כמו להסתובב באיזה לבירינט, ולהתרגש כל פעם שנחשפת דמות חדשה ומסקרנת מעבר לקיר… להכיל עוד דימוי מרהיב של חפץ, פרח, של טבע דומם… ולתהות על קנקנו. החלל הופך למרחב שהופך לחידה, והקירות בחלל צופנים סוד.
עוד אפקט בעיצוב הפנים הוא הצללים וההשתקפויות שחודרים דרך הקירות השקופים שפונים אל הרחוב משני צידי הגלריה. המבקרים כמו חשופים להתרחשויות של תיאטרון חוצות עם המכוניות הנוסעות והאנשים שצועדים ברחוב. מראות החוץ שחודרים אל הפנים ומשתקפים גם על הזכוכיות שמגנות על הצילומים.
אווירה חלומית בחלל שהוא הכל חוץ מקופסה לבנה
תיאוריית הצבעים של קנדינסקי מפעפעת מן הגוונים הפסטליים של הקירות
נראה שהקירות הצבעוניים שהעמידו דוד עדיקא ואורי כהן כרקע לצילומים יוצרים בועה אנרגטית של התרחשויות רגשיות רוחניות שטוענות את המבקרים בתחושות פסיכולוגיות.
כבר הצייר ואסילי קנדיניסקי, חבר תנועת הפרש הכחול, כתב על האפקט הפסיכולוגי של הצבעים באמנות, וכיצד לכל צבע יש רגש מיוחד שהוא מעורר. ב"על הרוחני באמנות, בייחוד בציור" ניסה קנדינסקי בחיבורו הפילוסופי / אסתטי מ-1912 להציע מפתח להשפעה הפסיכולוגית של הצבעים במסגרת ניתוח האפקטים החזותיים והרגשיים של הצבעים השונים הנחשפים לעיני המתבונן. כך הוא תיאר את השפעת הצבעים על האדם אשר לדעתו מעוררת את התחושות הגופניות: "הכוח הפיזי היסודי הראשון נעשה נתיב שבו הצבע משיג את הנפש".
קנדינסקי ניסה ליצור שיטה חזותית שלפיה צורות גיאומטריות או צבעים מהווים סמלים אוניברסליים, בעלי משמעות רגשית / תוכנית. ציוריו שאפו להפשטה של הנוף לצורות חופשיות ונטולות משמעות פיגורטיבית. הערך העליון ושאיפת האמן לדעתו צריכה להיות היכולת לבטא את הרגש דרך האמנות, וליצור במתבונן תחושות, אווירה נפשית והרמוניה חזותית.
כך למשל במפתח הצבעים שלו הצהוב הוא הצבע הקרוב ביותר לאור, שיוצר תחושה של חמימות בעיני המתבונן, ואילו הצבע הכחול יוצר תחושה של קרירות. לדבריו ה"צהוב" עשוי להיות מכאיב ואגרסיבי. בעוד הכחול הוא צבע שמיימי ורוחני שמשרה שקט ושלווה. הירוק, תוצאה של ערבוב צהוב וכחול יוצר תחושה של רוגע. הלבן מגלם "שקט" עמוק ומוחלט, ואילו השחור מגלם את ה"אין", ומסמל את המוות. ה"אדום" הוא צבע חם, חי, שמח וסוער, אך יכול לבטא גם כעס.
בשעה שעין המתבונן המתנועע בחלל התערוכה, נפגשת לראשונה עם הצילומים, נוספות חוויות נוספות מעבר לדימויים הממוסגרים. היוצרים בנו סביבה של "רעש" צבעוני שמסיח במכוון את הדעת. דומה שמעצבי החלל עדיקא וכהן ניסו לטשטש את הסטרליות של מרחב נקי מהתרחשויות שיאפשר התמקדות טהורה בעבודות. בחלל הגלריה שהוא הכל חוץ מקופסא לבנה וסטרילית, הם פתחו דלת לצפיה באמנות יחד עם כל הרעשים שנכנסים מן הרחוב לחלל הגלריה, ההשתקפויות, תנועת המכוניות שזורמת מן הרחוב הסואן דרך הקירות השקופים אל תוך הגלריה ומשחקי האור והצל, והאפקטים החזותיים המשתנים במהלך היום והלילה בתוך הגלריה.
לאחר הסיור בתערוכה במפגש ההשקה לעיתונאים, ראיינתי את אוצרת התערוכה על התהליך לקראת הצגת התערוכה המיוחדת הזאת.
ראיון עם כרמית גלילי אוצרת התערוכה
סיגל גליל: מיהו דוד עדיקא?
כרמית גלילי : דוד עדיקא הוא אמן וצלם שנולד בירושלים , חי ועובד בתל אביב-יפו. הוא מכהן כראש המחלקה לצילום באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ירושלים. עדיקא, בעל תואר ראשון ושני מבצלאל, מכהן מאז 1999 כמרצה בכיר במחלקה לצילום בבצלאל. עבודותיו הוצגו בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות רבות בישראל ובעולם.
איך נולד הרעיון לתערוכה?
אנחנו מכירים את דוד עדיקא הרבה שנים. גם דייויד ניומן שהוא יו"ר מגזין III מוזיאון לאמנות עכשווית ביפו. דוד הוא אמן בינלאומי בכל רמה, ויש עבודות שלו באוסף המוזיאון בשטוקהולם . הצענו לו לעבוד על תערוכה שתוצג אצלנו בחלל. והרעיון לתערוכה היה שלו. זו תערוכה שהוא מתכנן במשך שנים .
זאת הדרך שלו להציג את המקום של יחסים בין יצירה להשראה. דוד הוא גם צלם, וגם מורה, וגם מחנך לצילום, וכל הזמן הזה הוא ממשיך לעבוד כאמן יוצר. דרך צילום האמנים הוא שואל שאלות בקשר ליחסים המורכבים בין יצירה להשראה.
כמה זמן אתם עובדים על הפרוייקט?
עבדנו על התערוכה בערך בין 9-10 חודשים. זהו פרוייקט מתמשך ולא פרוייקט סגור. הפרוייקט עצמו מבחינת דוד לא הסתיים עדיין.
מה כללה העבודה על התערוכה הזאת?
מחשבות על החלל, ומחשבות על צילום. צילום בפועל, הצבה.
מי בחר את גווני הקירות והמחיצות בחלל?
דוד בחר את הגוונים מתוך עבודות הצילום..
מה מיוחד בפרוייקט הזה מבחינת צילום הפורטרטים?
זהו צילום מאוד מתוכנן. הצילומים נעשו במצלמה אנלוגית, בפורמט גדול, בסרט צילום, מתוך כוונה לחזור אל צילום מסורתי – כזה שנוצר מתוך חומר, פילם ואמולסיה, ודורש תהליכים של פיתוח וריטוש.
אופיו של צילום כזה מוסיף עוד נדבך אינטימי למערכת היחסים עם המצולמים. הטקס שנוצר סביב רגע הצילום, משך הזמן שלו, הרגע בו עדיקא נעלם מאחורי המצלמה והמצולם מתבקש לעצור נשימה, לא לזוז, כל אלה מייצרים דיוקן עשיר בפרטים.
אלה דיוקנאות חומריים, ציוריים מאד, כמעט תלת ממדיים. הגוף המצולם שואף לקנה מידה של 1:1. הצופה הפוסע בין חלקי הדירה המפורקת מוצא את עצמו סמוך לדיוקנאות, לפעמים כמעט נתקל בהם. המרחק שנוצר בינו ובין הצילומים אינו המרחק הרגיל שבו הגוף ממקם את עצמו מול דיוקן בגודל כזה, זהו מרחק שכופה אינטימיות על הצופה. לרגע לא ברור מי מתבונן במי, הצופה בדיוקן או הדיוקן בצופה, ומבטו של הצופה מתמזג עם מבטו של עדיקא ובו-בזמן הופך למבט שלישי, אחר.
מה מסתתר מאחורי הצילומים הגדולים של המצולמים כמעט בגודל טבעי?
היה לדוד מאוד חשוב ליצור מצב שהדמויות בתוך המסגרת הן כמעט בגודל של 1 על 1. כשמשוטטים בתערוכה יש תחושה שכמעט ונתקלים במצולמים.
מה הנחה אתכם בהצבה ובהעמדה של התמונות בתערוכה?
לכל הדיוקנאות יש גודל אחיד, ויש 2 גדלים לצילומי הטבע דומם. הדיוקנאות הוצבו באותו גובה בכל החלל. ואילו הסטיל לייף (טבע דומם) חלק נתלו יותר נמוך וחלק יותר גבוה מן הפורטרטים. העיקרון המנחה היה עיצוב הקומפוזיציה של מכלול העבודות בתוך החלל.
מי עיצב את החלל המיוחד הזה שהוא הכל חוץ מקוביה לבנה?
את החלל עיצב אורי כהן בן הזוג של דוד שהוא אדריכל במקצועו. התוצר הסופי מאוד קרוב לתוכנית שבאו איתה.
איך נראה החלל קודם?
עד לתערוכה הזאת לא הוספנו לחלל קירות. זו היתה קוביה לבנה עם שני קירות שקופים. החלל בגובה של 5 מטר ושטח של 120 מ"ר נראה אחרת לגמרי בכל תערוכה.
איך היה תהליך עיצוב והעמדת התערוכה ואיך היתה העבודה עם דוד עדיקא.
זה היה מרתק. דוד הוא מורה נפלא לצילום. הוא בן אדם שתענוג אמיתי לעבוד איתו. והוא נדיב מאוד בידע שלו ובסבלנות.
היה גם מאוד מרגש. הוא מאוד נחשף בתערוכה, והיה מאוד פתוח. יש לו הרבה מה להגיד על צילום. ולכן זה היה מאוד מלמד.
מה היתה התרומה שלו בעיצוב החלל?
היה לו מאוד חשוב שמכל מקום בחלל החלל יראה אחרת. הצילומים והנסיון לגרום לנו לראות דברים שונים מכל מקום בגלריה.
על המבט: שילוב של כמה מבטים ונקודות מבט
הרבה נאמר ונכתב על סוגיית המבט בז'אנר הפורטרטים, ובסוגת העירום באמנות. איזה סוג של מבט אנחנו פוגשים כאן?
כל פניה מפגישה את הצופה עם המצולמים. הצילומים משחזרים מבט שדוד נותן בצלמים שהוא בוחר לצלם. ויש כאן בעצם שילוב של כמה מבטים. המבט שלו ברגע הצילום. המבט של המצולם אל המצלמה שלו . והמבט של הצופה.
ובהקשר הזה, לאור העובדה שהמצולמים כולם צלמים, הוא גם שילוב את המצולמים בהחלטות של העמדת המצולם והרקע שבו צולמו. הוא נתן למצולמים שלו חופש לבחור איפה לעמוד. והגישה הנינוחה הזאת מאוד מעניינית ומאוד חכמה.
מה מיוחד בצילומי הטבע הדומם בתערוכה?
הטבע הדומם הוא מאוד פיסולי. יש בצילומי הסטילס וההצבה שלהם על הקירות הצבעוניים בתוך מסגרת דיבור עם פיסול.
מה את יכולה לספר לנו אודות מגזין ווו יפו
מגזין III יפו הוא חלל לתצוגת אמנות, שמשמש כשלוחת קבע של מגזין III המוזיאון לאמנות עכשווית משטוקהולם, שוודיה.
מהי התוכנית וקווי הפעולה של מגזיןIII יפו?
התוכנית המגוונת של מגזין III יפו כוללת אמנים עכשוויים מקומיים ובינלאומיים כאחד. מאז שנפתח בשנת 2018 הוצגו בחלל תערוכות יחיד של חיים סטיינבך, שילה היקס, קוסימה פון בונין, טל ר. ומאיה אטון. החלל ממוקם ברחוב עולי ציון 34, בשכונת מגורים עשירה בהיסטוריה וגיוון תרבותי הגובלת בשוק הפשפשים המפורסם של יפו. הארכיטקטורה הייחודית של המקום מאפשרת לעוברים ושבים לצפות בתערוכות מבחוץ, ביום ובלילה.
מהו המוזיאון לאמנות עכשווית "מגזין ווו" בשטוקהולם, שוודיה?
המוזיאון, שנחשב לאחד המוסדות המובילים באירופה לאמנות עכשווית, פועל מאז 1987 מתוך האמונה ביכולתה של אמנות לחולל שינוי ולעורר השראה בקרב אנשים ובחברה בכללה. התערוכות שהוצגו במגזין III מאז היווסדו זכו לתהודה בשדה האמנות הבינלאומי, והמוזיאון מעשיר בהתמדה את אוסף הקבע שלו.
עד מתי תוצג התערוכה "לדוד מזמור"?
עד ה-14.4.2023
נשמת אפו של הצלם בוקעת מן הטבע הדומם ומפיחה בו רוח חיים
רשמים מן התערוכה
בטקסטורות החושניות של עלי הצמחים המוגדלים, או בצילומי התקריב של הפרחים הצבעוניים והחפצים שמוגדלים לממדי ענק, מצליח עדיקא להעביר תחושה של שירת העשבים או תפילת הפרחים.
בצילומי זום-אין מרהיבים, שבניגוד לפורטרטים שהם בגודל טבעי ומציגים את המצולמים כמעט אחד על אחד, הטבע הדומם של עדיקא מצליח לרגש ולהעניק נשמה לחפצים / צמחים/פרחים הדוממים שהוא מצלם.
הטקסטורות המוגדלות של העלים, הבדים, החפצים בצילומים ממש מזמינות לגעת. איכות שהיא מעבר למדיום שמקנה להם איזו טקטיליות חושנית פתיינית שאי אפשר לעמוד בפניה.
נשמת אפו של עדיקא האמן בוקעת מן הטבע הדומם שצילם. לרגע הוא עצמו הופך לפרח. הוא מצליח ליצור רגע פואטי וחווייה אסתטית טהורה. כמו מדיטציה עם פרחים, עלים וצמחים. רגע שבו האני מתאחד עם הברק וההשתקפויות החידות והצבעים שעל צנצנות הזכוכית שהוא לכד בעדשת מצלמתו.
בעדינות המונוכרומטית של גווני הפסלון השר, בגוון חול בהיר על רקע אדמדם/ סגול/חום, שגוייס להופיע על שער קטלוג/חוברת המלווה את התערוכה, נשאבים אל העולם הקלאסי ולמרחב של דימויים עתירי משמעויות וסמלים.
לשמוע את המיית גלי הים בתערוכה: זוג קונכיות ואורכידיאה
כשאת עוברת ליד צילום צמד הכונכיות השלובות זו בזו, כמעט מתנשקות, ופרח הסחלב שעלעליו הרכים כמו קטיפה בוקע מהן, את יכולה לשמוע בדמיון את המיית גלי הים.
הקונכיות כל כך נוכחות ומגיחות לעולם הריאלי מתוך הצילום, שפתאום מתנגנת לה באוזן המוסיקה של הרוח הנושבת בתוך החלל הספירלי של הקונכיות. רחש הצלילים השורקים והמהדהדים של תנועת האוויר הזורם בתוך הבית היפהפה של יצורי הים. כאילו הצמדנו לאוזן את אחת הקונכיות שבצילום העוצמתי הזה כאן בחלל הגלריה.
הדימוי המבויים הזה נשא אותי אל מרחבים דמיוניים. אל אחד הפלאים של היקום . גלי ים קוצפים. שירת המעמקים הפלאית שמתנגנת מן הקונכיה הגדולה. בועות הקטיפה הלבנה שמתפוגגת על פני המים… או אולי אלה בכלל לחישות הים המכושף שעושה אהבה בנופי חוף אינסוף, על אחת מגדות האוקיאנוס שבתוכם שוכנות ונודדות הקונכיות, הרכיכות והסרטנים.
רוח הים הנושבת מן הקונכיות, גם מהדהדת לחוויית הוואניטאס ששואבת את המתבונן אל מצולות היש והאין, אל המעמקים שבין החיים לבין המוות, בדימוי מפעים וחרישי כמו רחש הגלים.
שירת העשבים ותפילת הפרחים:
בין אירוטיקה לשאלת היפה באמנות. בין בוטניקה לעולם שלם של משמעויות סימבוליות.
מן הקונכיות המופלאות האלה בוקע לו פרח סחלב יפהפה. העלה המרהיב של האורכידיאה בצילום מזכיר בעדינותו ובפריכות האוורירית שלו את ציורי האירוסים האירוטיים של ג'ורג'יה אוקיף.
לרגע עולה בתודעה המשמעות האירוטית של הפרחים. הפרחים כאברי הרביה שהטבע העניק לצמח. הסחלב הלבן המנוקד בכתמים סגולים של עדיקא נראה כדימוי וגטטיבי מקביל ל"מקור העולם" L'Origine du monde (1866) של גוסטב קורבה שבזמנו חולל שערוריה ומפאר מזה שנים את קירות מוזיאון האורסיי בפריז.
מן העבר השני של העולם, יפן וארצות הברית, זכורים צילומי התקריב של של פרח האורכידיאה דרך העדשות של אראקי נובויושי היפני ורוברט מייפלת'ורפ האמריקאי.
משולש הערווה בגוף הנשי העירום הוא אחד ממושאי התשוקה הסימבוליים בתרבויות העולם. הוא הפך להיות סמל של אהבה, של פריון, ושל תענוגות בשרים. ההתבוננות מקרוב בפרח מסגיר מבט אירוטי אם לא פורנוגרפי ביצירה היפהפיה הזאת שמקבלת השראה מעולם הצומח. קווי המיתאר המורפולוגיים של הפרח מזכירים את החלק המוצנע בגוף האשה. דרך בחירת זווית הזום-אין בצילום, מתבצעת מניפולציה אסוציאטיבית שכוללת מעין פרגמנטציה של הגוף הנשי העירום. כמו שסימון דה בובוואר הזכירה את המונח המטאפורי " לקטוף לה את הפרח" כסימול קטיפת הבתולים של הנערה/אשה. הפרח שמזכיר בחזותו המורפולוגית את איבר המין הנשי, שזכה לכינוי "מקור העולם" בציור של גוסטב קורבה.
התפוגגות הכתמים הסגולים בעלי כותרת של האורכידיאה, קו הקונטור המקוטע של העלה הלבן על רקע לבן , יוצרים מעין אחיזת עין מתעתעת בצילום של עדיקא. נפערת כאן חידה חזותית על שאלות של קיום או התפרקות דרך ההתמוססות וההתמזגות של האובייקט המרכזי עם הרקע. זהו דימוי מכמיר לב אפוף רמזים וסודות, שמחבר בין אירוטיקה ומיסטיקה. בין גוף הפרח לעין הצלם והמתבונן לבין המוח האנושי.
בניגוד לדיכוטומיה הבינארית של יש ואין, זהו החיבור בין היש לאין. היש והאין בצילום התודעתי של עדיקא קורסים זה אל תוך זה ומתמוססים זה בזה, ומפריכים את "היש ישנו, והאין איננו" של פרמינידס, הפילוסוף היווני הפרה-סוקראטי.
בסחלב החושני הזה מסתתרת אמירה פילוסופית על הקיום בכלל ועל החיים של הסובייקט הסופי והמודע אל עצמו ואל סביבתו בפרט. בשיא היופי והאירוטיקה, כבר מוצפנת כרוניקה של מוות ידוע מראש. תובנת המוות המתקרב שמושגת דוקא בשיא הפריחה. בשיא היופי. בשיא החיים. שאותם מסמלים הפרחים, שנחשבים לחיוך של היקום. גוף האדם, כמו גופים אורגניים אחרים תמיד בסופו של דבר יתפוגגו אל כליונם. את ההגיג הפילוסופי הזה עושה דוד עדיקא, כמחווה לציורי הוואניטאס, בצורה מפעימה וחרישית, דרך עדשת המצלמה שלו.
עדיקא מתייחס לסחלבים בראיון עם איתי יעקב על פרויקט שבו צלמים מצלמים צלמים, בתערוכה "אור אחרון", שהוצגה במוזיאון הפתוח לצילום תל חי. "הבחירה באננס, כמו גם בבננות וסחלבים הם איקונוגרפיות לתשוקה, לאקזוטיקה, לאחרות, להגירה – עם כל הסאבטקסט שניתן לדמיין בהקשרים האלו, וכהמשך למסורת ה'ואניטאס', הטבע הדומם והסימבוליקה שלקוחה מהחיים". (ב- xnet מתאריך 18.6.2016).
שאלת הזמן והנצח: ספר כדיוקן סימבולי
כל כך פיוטי וסימבולי שם הצילום "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד" שמזכיר את הפסוק האיקוני על בריאת האור בספר בראשית א'ה': "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד". והאור הוא הרי המדיום של הצילום. בתצלום מופיע הקטלוג התערוכה "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד" של יוסי ברגר ז"ל, שהוצגה במוזיאון תל אביב לאמנות ב-2011. במרכז התמונה ספר עב כרס שוכב באלכסון על שולחן כשכריכת השער שלו חשופה. על הספר עומדת ואזה שקופה דמויית גביע ומתוכה מגיח במלוא תפארתו עלה בודד ויחיד בגווני שלכת חמים, שכאילו יד אמן ציירה את הגידים החוצים אותו.
צילום ההומאז' הזה לצלם האמן יוסי ברגר ז"ל, מתפקד כדיוקן סימבולי שמנציח ומתגעגע לחבר שנפרד מן העולם , אך דרך הצילום, בדרך נס הוא שב לעולם החיים, והופך להיות נוכח בגלריה. דרך הספר המאוד ספציפי הזה, והעלה היפהפה שכמו בוקע מן הספר, מצליח עדיקא להפעיל איזה קסם של תחיית המתים, על אף היעדרו הפיזי .
טבע דומם עם תנך, וינסנט ואן גוך 1885, מוזיאון ואן גוך, אמסטרדם. מקור הצילום ויקיפדיהשימוש בספר כדיוקן סימבולי כבר הופיע בציור המרגש שהקדיש וינסנט ואן גוך לזכרו של אביו הכומר תיאודורוס ואן גוך שנפטר בנונן. בציור "טבע דומם עם ספר תנך" (1885), ליד צמד נרות כבויים על פמוטים מונח על שולחן ספר ישעיהו שעמודיו פתוחים בפרק על חזון אחרית הימים. הספר מייצג את דמותו של אביו איש הכנסיה חמור הסבר. והנרות הכבויים מסמלים את מותו שהתרחש לפני מספר חודשים. למרגלות הספר הענק במרכז הציור, מופיע בצהוב ספר קטן ומרופט "שמחת החיים" La joie de vivre של אמיל זולא, סופר החיים המודרניים, שואן גוך העריץ. שני הספרים הם דיוקנאות סימבוליים, של וינסנט ואביו הכומר הפרוטסטנטי המייצגים את ההבדלים התהומיים ביניהם.
הדיאלקטיקה של עלי התאנה: סוגת העירום והגוף האנושי הלבוש והחשוף.
בין הפורטרטים בתערוכה מתגלה איזו גירסה מיוחדת של דוד עדיקא לסוגת העירום (Nude ) באמנות. הז'אנר שזכור כבר מן האמנות הקלאסית בפיסול היווני והרומי של האלים והאלות, או של דמויות מיתולוגיות אחרות, וגם בציורי פרסקו אירוטיים אם לא פורנוגרפיים שנתגלו בפומפאיי, על קירות העיר שקפאה בזמן. אצל ציירי הרנסנס העירום מייצג את אידיאל היופי, שמייצג את נזר הבריאה. האדם נברא בצלמו ובדמותו של האלוהים. דמויות אפרודיטה היווניה וונוס הרומית, אלות היופי, האהבה והפריון, מככבות ביצירות רבות באמנות העתיקה, הקלאסית והניאוקלאסית בציור ובפיסול. עוד בולטת ביופיה העל-זמני ונוס אדומת השיער של אלכסנדר קבנל , שנפוליון השלישי רכש את הציור "הולדת ונוס" (1863) שבו מתוארת ונוס החלומית שצפה לה עירומה על גלי הים.
לעומתן, בציורים האוריינטליסטים של ז'אן-לאון ז'רום בתיאורי הרחצה בחמאם, מדליקת הנרגילה בהרמון (1898), או השפחות הנמכרות עירומות כביום היוולדן בשוק העבדים. דמויות נשים האלה מצויירות שעדיין מצוייירות בסגנון אקדמי מייצגות נשים רגילות עירומות ולא אלות מיתולוגיות.
במקביל להערצה הגורפת לוונוסיות הניאוקלאסיות ולעירום המושלם במחצית המאה התשע עשרה בפריז, מגיעים האימפרסיוניסטים ובראשם אדווארד מאנה ומפשיטים את העירום מכל האלגוריות הדתיות והפאגניות שהוצמדו לו.
"אולימפיה" העירומה של מאנה, בהשראת "ונוס מאורבינו" של טיציאן , מוצגת כאשה רגילה ללא כחל ושרק. על אף שם הציור, היא אשה בשר ודם ולא מתיימרת לייצג אלה מיתולוגית. הגירסה הזאת של אולימפיה מציגה את הדוגמנית ויקטורין מורו שרועה על מיטתה, לאחר שקיבלה זר פרחים מאורח שנטה ללון, וובנינוחות נון שאלאנטית היא עוד מיישירה מבט אל המתבונן בציור. ציור נוסף שלו שחולל שערוריה היה "ארוחת בוקר על הדשא" (1863), שבו יושבת לה אשה עירומה ביער באמצע פיקניק בין כמה גברים מהודרים לבושים.
לעיתים הדוגמניות בציורים אלה היו נשים משוחררות בגופן, רקדניות או זונות, אשר שימשו מודלים לציור. וכאן, למראה אולימפיה של מאנה, אולי צץ בתודעה איזה רעיון עם ההיסק הפשוט המתבקש שאולי ונוס אלת האהבה (ההיא מאורבינו של טיציאן), אולי היא בכלל זונה…
העירום השערורייתי ביותר בתקופה סוערת זו היה "מקור העולם" (1866) של גוסטב קורבה שטלטל את עולם האמנות בפריז . בציור ריאליסטי מדוייק, שרקדנית הבלט מפריז קונסטנס קניו כנראה שימשה כמודלית שלו, מתואר טורסו של אשה עירומה פסוקת רגליים וחסרת פנים השוכבת על מיטה כשהוואגינה שלה במרכז התמונה לוכדת את המבט. ללא ספק, זוהי אירוטיקה פורנוגרפית של גוף אשה שפניה מכוסות ועלומות, בתנוחה כאילו לקוחה מנקודת המבט של גיניקולוג.
אלפי ספרים ומאמרים אקדמיים נכתבו על סוגיית העירום באמנות על המבט האירוטי של האמן הגבר שכובש ומנכס את הגוף הנשי החשוף. המבט שהופך את האשה לאובייקט תשוקה מיני. כבר בעצם מעשה הציור, הפיסול או הצילום של העירום הנשי מפקיעים האמנים הגברים מן האישה את הסובייקטיביות שלה ומקנים לה מעמד אונטולוגי של חפץ. של מושא תשוקה גברי.
יתר על כן, חשיפתה הפומבית של יצירה המציגה גוף נשי עירום במרחב הציבורי של מוזיאונים או גלריות מפורשת על ידי חוקרות אמנות פמיניסטיות ולינדה נוכלין בראשן, כפעולה שבה מופקעת מחדש הסובייקטיביות של האשה. החשיפה הפומבית של העירום הנשי בחלל תרבותי למעשה משכפלת את הפגיעה בדמותה של האשה כסובייקט והפיכתה לאובייקט, ומשחזרת מחדש את חשיפת גופה העירום המוצג כיצירת אמנות.
הרגע האינטימי שהיה בין האמן לבין המודל בסטודיו שלו, מופקע והופך להיות נחלת הכלל. הכיבוש האלים של המבט המחפצן, כשהוא מוצג לעיני כל, הופך להיות משהו כמו אונס שחוזר שוב ושוב ושוב, כמספר הצופים המתבוננים בתמונה.
יופי, עירום, אינטימיות ומבט גברי : הפורטרטים של אן ודימיטרי
”וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ“ בראשית ב, פסוק כה'.
"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" בראשית ג', פסוק ז'.
אלה הפסוקים בספר בראשית, ומשפטי המפתח האוניברסליים שיצרו את התשתית המוסרית על הטאבו החברתי על העירום של הגוף האנושי. אדם וחווה כיסו את עצמם בעלי תאנה ברגע שהבינו את גודל הבושה בהיותם מטיילים עירומים בגן עדן. לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת האסור, נפקחו להם העיניים ווברגע של מודעות עצמית חברתית הם יוצרים טרנד של תפיסה מוסרית שמנסחת כללי אתיקה שאוסרים את הופעתו של הגוף העירום במרחב הציבורי. אדם וחווה ממציאים את הלבוש, ומלמדים את האנושות קוד התנהגות וקוד לבוש במרחב הציבורי. מאז החטא הקדמון, עירום שנחשף בפומבי הפך להיות איסור חברתי חמור בכל התרבויות המונותיאיסטיות המבוססות על סיפורי התנך.
עירום גברי
בתולדות האמנות המערבית ניתן למצוא ייצוגים רבים לגוף הגברי העירום כז'אנר יסודי הן בפיסול הקלאסי, ובתקופות ובזרמים השונים של הציור. בעולם הפאגאני וביוון העתיקה, המתחרים, שהיו כולם גברים, שהשתתפו במשחקים האולימפיים, לא רק שהיו ערומים, אלא גם משחו את גופם בשמן זית כדי לחגוג את הישגיו של הגוף האנושי ולהבליט את יופיו. בין הפסלים האיקוניים בהיסטוריה בולט ביופיו פסל דויד של מיכאלאנג'לו (1504-5) שנראה כמייצג גוף גברי מושלם ואידיאל יופי קלאסי. במקרה של מיכאלאנג'לו, הפסל לגמרי מהדהד הומו-אירוטיקה שאולי מבוטאת ב"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים". מילות הקינה של דוד המלך על מות יהונתן בקרב. (שמואל ב' א' כו').
בזרם האקדמי הניאוקלאסי, בולט הציור האוריינטליסטי "הנער הלוחש לנחשים" כשסביב גופו העירום החשוף מאחור מתפתל נחש פיתון. במופע קוסמות מול לוחמים מבוגרים משבטים שונים ז'אן-לאון ז'רום (1879). הסצנה האקזוטית הזאת מסגירה אולי איזו פנטזיה על תשוקה הומואירוטית נסתרת, שאולי נמצאת באוריינט בין תורכיה למצרים.
באמנות הישראלית בולטים שני פסלי עירום מלא או חלקי שמבטאים את הישראליות. הראשון הוא "נמרוד" של יצחק דנציגר, מ-1939, של צייד עירום שמיניותו הגברית מודגשת כדמות כנענית עתיקה. השני הוא"הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין מ-1967, שמתאר את החייל עם הנעליים הצבאיות, כשמכנסיו מופשלות, פיו פעור ומבטנו הקרועה מתפרצים קני רובים. תומרקין מרסק את הדימוי המיתולוגי של "הצבר יפה הבלורית והתואר". הגוף החשוף כבר אינו אידיאל של יופי או פטריוטיות. היצירה העוצמתית והמזעזעת הזאת, וחושפת לא רק את איבר מינו של החיל שנפל, אלא את זוועות המלחמה ואת משבר הזהות והשבר באתוס הישראלי של הצבר כגיבור בשדה הקרב.
בתערוכה "לדוד מזמור" ניתן למצוא אולי שני פורטרטים בתערוכה שיכולים אולי להיות מוגדרים כז'אנר "העירום" NUDE באמנות. תוך התמקדות אסתטית בגוף האנושי אנו נחשפים לעירום מסוג אחר. עירום היברידי. עירום לבוש וחשוף כאחת.
דימטירי (דימא) – מבט נועז ואינטימי. גבריות חשופה ומתעתעת
דימיטרי עם הגוף היפה והשעיר, הפנים המעוטרות בזקן, והמבט הישיר אל המצלמה, או אלינו הצופים, מזכיר לי את הצילום "בוב לאב" Bob Love של רוברט מייפלת'ורפ מ-1979. בניגוד לבוב הנער השחור היושב עירום לגמרי על שרפרף מכוסה שפעת בד ועיניו עצומות, אולי בתנוחת מדיטציה, גופו הערום של דימטרי, היושב גם הוא בצורה נינוחה, עטוף חלקית בשמיכה צמרית שעליה הדפס קווים מתפתלים בלבן על רקע שחור. כשהוא מיישיר מבט אלינו הוא נראה ער לגמרי ומודע לעצמו. עם השמיכה שמכסה אותו נדמה שהוא לבוש בחלוק ביתי שנפתח וחושף את פלג גופו הקדמי.
דימיטרי מצולם במרכז על רקע קיר אפרפר שמתחבר אל קיר חום מימין. מתחתיו,על הרצפה, ספק פרקט ספק שטיח רך בגווני חום. היציבה שלו לגמרי בוטחת וזקופת גב. זרועו האחת של דימטרי מעוטרת בקעקועים וכף ידו מונחת ברפיון על הירך. ידו השניה מכוסה בשמיכה, שלרגע נראית שכמיה. רגלו השמאלית המקועקעת נחה לה בתוך נעל בית שחורה מפלאסטיק והשניה חתוכה על ידי הפריים. בין שתי רגליו המפוסקות נח לו ברפיון איבר הזכרות החשוף.
ההעמדה של עדיקא ושל מייפת'ורפ בפוזה של ישיבה ברגליים פסוקות על מושב כסא נסתר, נראית דומה לכאורה. אך בוב בקומפוזיציה כמעט לגמרי סימטרית, הנראה כמו אל אהבה, נראה כאילו הגיע לנירוונה בעיניו העצומות ובכפות ידיו המונחות בשלוה על ברכיו. דימיטרי לעומתו מיישיר מבט מתריס, ואולי אפילו חתרני. כאילו בוחן את תגובת המתבונן, כאילו פותח איתו בדיאלוג מלא שאלות: "מה אתה מרגיש כשאתה רואה את הצילום שלי? מה אתה חושב עלי?…"
ואכן , ההתבוננות בצילום מעלה שאלות: מיהו דימיטרי?… איזה צילומים הוא מצלם?… מיהי הדמות החידתית הזאת? האם זה צילום אירוטי?… ומי שולט ומי נשלט בתמונה? המצלם? המצולם? או המתבוננן בצילום?…
הצילום של עדיקא צופן בחובו שכבות ורבדים של יצירות אירוטיות או פורנוגרפיות שנוצרו במהלך ההיסטוריה של האמנות. קשה שלא להשוות בין הדיוקן הלבוש /חשוף של דימיטרי לבין ציור הפרסקו האירוטי של "פריאפוס" Priapus אל הפריון והחקלאות במיתולוגיה היוונית שהתגלה על קירות העיר הרומית פומפאיי שנקברה לנצח בהתפרצות געשית של הווזוב. פולחן פריאמוס שהיה בנם של אפרודיטה אלת האהבה ודיוניסוס אל היין והפריון, התענוגות והאקסטזה, עבר גם לרומא הפאגנית. הפרסקו של פריאמוס שנמצא על קיר הבית של האחים וטי בפומפאיי ( Casa Dei Vettii) כנראה מסמל את העושר והשגשוג הכלכלי של בעלי הבית.
בציור הקיר נראה פריאפוס, הלבוש טוגה רומאית מפוארת בצבעי צהוב ותכלת, כשפלג גופו התחתון חשוף והוא שוקל את הפאלוס הענק שלו במאזניים. על המשקולת בצד השני שק מלא כסף. למרגלותיו סלסלת פירות עסיסיים שמזכירה את הציור בכחוס של קראווג'ו.
גם בציורי השונגה, 春 画shunga היפניים, המתארים אקטים מיניים, בדרך כלל בין גברים ונשים, הדמויות לבושות ועטופות בקימונו מרהיבים, אך פלג גופם התחתון חשוף לרווחה, ואיברי הרביה המפוארים והמוגדלים בהגזמה מבצבצים מבעד לשפעת הבד היוקרתית העוטפת את גופם בשעת מעשה.צורת אמנות אירוטית פופולרית זו פרחה במיוחד בין המאה ה-16 למאה ה-19 ביפן הטרום מודרנית. אמנות השונגה שמשמעותה "תמונות אביב" באה לידי ביטוי במדיומים שונים כגון הדפסי עץ, ספרים מאוירים, ציורים ומגילות.
הפורטרט של דימיטרי הלבוש / חשוף מזכיר, גם את צילומיו של הצלם היפני נובויושי אראקי, Nobuyoshi Araki (荒木 経惟) שביים נשים קשורות עטופות בקימונו יפני, שחושף כשמתוך שפעת הבד נחשפת בטן ומשולש הערווה. אראקי צילם אותן בתנוחות נועזות שמאתגרות את חוקי הגרביטציה, לפעמים אפילו כלוליאניות התלויות באוויר. ההעמדה של הנשים חלקן מרחפות באוויר, כשגופן קשור בחוטים או חבלים, אולי מדמה אותן לאריזות מתנה שנקרעות במהלך פתיחת האריזה היפה. אראקי צילם אותן בתנוחות נועזות שמאתגות את חוקי הגרביטציה, לפעמים אפילו כלוליאניות התלויות באוויר.
ובהקשר של עירום לבוש וחשוף באמנות הישראלית, עולה בדמיון הפסל העוצמתי "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין, ובה דמותו הבלתי נשכחת של החייל עם הנעליים הצבאיות ומכנסיו המופשלות שחושפות את איבר מינו, ואת בטנו המרוטשת שבוקעים ממנה קנים של רובים.
אן – מבט חודר וחתרני שמרסק את ההגמוניה של המבט הגברי המחפצן.
גם בפורטרט של אן ניסים, הלבושה ספק ביקיני, או בגדי לאנז'רי שחורים ושתי ידיה השלובות מסתירות את איזור משולש הערווה, ניתן לראות בו איזו ואריאציה לז'אנר העירום באמנות. היא נראית אולי מתגוננת משהו, כשהיא עומדת כמו ונוס פודיקה, בפינת החדר כשלצידה מיתמר לו צמח ענק שעלוותו מתגבהת יותר ממנה. דמותה משתקפת במראה שהמסגרת שלה חותכת ומסתירה את פלג גופה התחתון. במבט קרוב יותר נחשפים גם קעקועים שהפכו לעור שני.
אילו היה זה צילום פורטרט ראש בלבד, יכול היה לשמש כתמונה לתעודת זהות, שמהווה טביעת פנים יחודית לכל אחד.
פתאום עלתה בראשי השאלה: האם היא מזכירה לי את הנערות העובדות שמציגות את גופן לראווה בוויטרינות ברובע החלונות האדומים באמסטרדם?… האם הדמות הזאת יכולה לרמוז על גוף האשה שנתפס כסחורה?… האם המבט בצילום הזה הוא מבט גברי מחפצן?…
אן מישירה מבט אל הצופים המתבוננים בה. בדיוק כמו ש"אולימפיה" של אדווארד מאנה מאתגרת את הצופים במבטה הישיר והחוקר, מצד אחד, ובו בזמן היא מסתירה או מזמינה, או מסמנת בכף ידה את האיבר הסקסי ביותר בגוף האשה .
דרך המבט החודר שלה מצליח הצילום של אן ניסים לערער את עליונותו של המבט הגברי המחפצן. היא מצליחה במבטה לפרק מנשקו את הכיבוש המנכס של האמן הגבר, את המבט האירוטי השולט ביחסים בין שולט ונשלט.
אן בצילום מתגלה כסובייקט עוצמתי ומתעתע. סובייקט המודע לעצמו ולגוף שלו כשלמות אחת של גוף ונפש. סובייקט שמשוכפל ומשתקף במראה מזווית אחרת. הדמות הנשית הזאת כבר אינה חפץ פסיבי שנשלט על ידי המבט. הגוף החשוף שלה מגיב, ומתריס כנגד המתבוננים. המבט השקט שלה מסגיר איזו שהיא דיאלקטיקה של מאבקי כוח בין המינים, בהפוך על הפוך. תוך כדי הפוזה המתביישת הקלאסית כשהיא מסתירה בשתי ידיה את איזור חלציה הלבוש ומכוסה בתחתונים שחורים, היא מצהירה חופש. כמו אומרת: "אני היא זו ששולטת בגופי, ואני היא זו שמחליטה עליו".
אן ניסים , פרט. צילום בתערוכה סיגל גלילהפוזה הזאת של הידיים השלובות, שאולי מסתירות אולי מגוננות על איזור המבושים, מזכירות את צילום הדיוקן בשחור לבן של אנדי וורהול , שרוברט מייפלתורפ (1946-1989) צילם ב-1983. ידיו הלבנות של וורהול הבולטות על רקע החליפה השחורה, מונחות זו על זו. אולי מסתירות אולי מסמנות, את איזור החלציים. האם יש בפורטרט הלבוש הזה איזו שהיא רמיזה לאמנות הומואירוטית?…
גם בצילום של מייפלת'ורפ Ken and Lydia and Tyler משנת 1985, שבו 3 דמויות עירומות עומדות בפוזת כמו ריקוד של 3 הגרציות, ניתן לראות את מוטיב שתי הידיים המשולבות. הגבר השחור והגבר הלבן אוחזים ידיים שבדיוק ממוקמות וממסתירות את איזור החלציים של האשה.
גם בפורטרט של אן כמו בפורטרט של דימיטרי ניתן לחלץ כמה אמירות על צילום. כאן ישנה מורכבות של מראות, השתקפויות והסימבוליקה שלהן. וגם על היחסים בין האדם החי והמודע, לבין הצמח שמהדהד לדמותה של אן, ואולי גם בתת מודע את התובנה הקיומית שטבע נתן זך במילים האלמותיות "כי האדם עץ השדה"…
שלומי
בין הפורטרטים בתערוכה מתגלה דמות מסקרנת נוספת. היא לבושה לגמרי. אולי אפילו בהידור חינני. זהו הפורטרט של הבמאי עטור הפרסים שלומי אלקבץ. מבין כל הפורטרטים בתערוכה אולי הוא יוצא דופן. הוא היחיד שאינו מצולם בתוך חדר או סטודיו. הוא היחיד שלבוש באופן מוקפד ואפילו לובש ז'קט פרחוני. הוא גם היחיד שאינו צלם. אלקבץ הבמאי הידוע, שבין יתר הסרטים שלו ביים גם את הסרט "עדות" , שבו בחר בדוד עדיקה להיות הצלם של הסרט.
בראיון של אסנת טרבלסי במגזין כביש 40, על סרטו "עדות" שפורסם ב- 27.3.2012 תשובותיו של אלקבץ על השאלות שלה עוזרות לספק לנו מידע על הקשר החברי מקצועי בין שני האמנים היוצרים, בין עדיקא לאלקבץ:
בחרת בדוד עדיקא, צלם סטילס, הידוע כצלם פורטרטים, לצלם את הסרט. זו אינה בחירה שגרתית.
אלקבץ: "רציתי מישהו שהמקורות התרבותיים והאסתטיים שלו שאובים ממקומות שדומים לשלי. שהחוויה שלו בארץ הזאת דומה לשלי. צלם שחף ממניפולציות קולנועיות. צלם שינכיח את פניו של המעיד, כך שנזכור אותו כמו שזוכרים דיוקן. שאוהב את האור הקשה של הארץ. רק מי שיוכל לצלם עלה או ענף בפריים ולתת לו את אותה החשיבות כמו לאדם המצולם, יכול היה לצלם את הסרט הזה”.
ולשאלתה : מי בעיניך האדם הכי סקסי?
עונה אלקבץ: "הצלם דוד עדיקא. יש שם את כל המרכיבים: שילוב מוצלח של נשמה וגוף שיש בו גם מסתוריות טובה וחזקה ומצד שני תום ויכולת התבוננות מטריפה".
פורטרטים כטקסטים פילוסופיים שמציפים שאלות על זהות, אישית, מיגדרית אתנית ותרבותית:
הפואטיקה, הפוליטיקה והאסתטיקה של הגוף
התערוכה "לדויד מזמור" חובקת ומעלה גם שאלות של זהות. דרך הצילומים צפים ועולים הגיגים על הקצוות החברתיים, והדיאלקטיקה בין הפואטיקה והפוליטיקה, של הגוף הלבוש והחשוף. התערוכה מאתגרת ומחדדת את האופן שבו אנחנו רואים צילום ותופסים אותו, או דרך ההבניה של הזהות העצמית שלנו באופן שאנו תופסים את ה"אחר" מכל סוג שהוא..
ההתבוננות בפורטרטים מעלה תחושות ומחשבות על הדמויות המצולמות. הרהורים על שייכות מיגדרית או אתנית. פתאום צצות שאלות על חוויות של ניכור או זרות בתוך חברה וקהילה שבונה לה את האחר שלה בזיקה ישירה לשורשים ההיסטוריים ולזהות התרבותית שלו.
ב- 2003 עדיקא חולל שערוריה בעולם האמנות הישראלי, כשהצילום הפורטרט שלו "יופי" (מירי בוהדנה) התנוסס על שער מגזין המאנות האליטיסטי "סטודיו". אותו גליון אליטיסטי גם פירסם את צילום הדיוקן של אילנית לוי שנבחרה למלכת יופי לשנת 2001, בנוסף לבוהדנה שנבחרה לנערת ישראל בשנת 1994. דרך צילומים אלה ואחרים עדיקא מנתץ את אידיאל היופי של הברבי בהירת העור והשיער ולהציע מודל אחר ליופי הישראלי. יופי מזרחי, אולי יופי "שחור" בקונטקסט ישראלי. יופי שנבחר בתחרויות יופי של עיתון הנשים "לאשה", כשהוא מייצג את הטעם הישראלי העממי.
כשבוחנים את התערוכה בקריאה אתנית, מיגדרית, של יצוג מאבקי כוח חברתיים, מתגלה הטרוגניות בזהויות של המצולמים. בהירי שיער יחד עם שחורי שיער. קולגות עם שמות רוסיים, וחברים עם לוק או שמות מזרחיים, צרפתיים, ערביים, טראנסים גייז, וסטרייטים.
דמויות המצולמים נראות שגרתיות למדי, בפוזות יום יומיות, במקומות שגרתיים ולא בלב נופים מרהיבים או עוצרי נשימה. בניגוד לצילומי אופנה או תחרויות יופי, הפורטרטים בתערוכה אינם מתיימרים להציג אידיאלים של יופי. יש כאן איזו שהיא אמירה חדשה בשבח הפשטות. ואולי גם איזו תובנה בוגרת לגבי כור ההיתוך הישראלי. עירבוב של עדות, תפוצות ומיגדרים שנותן מקום של כבוד לכל אדם באשר הוא אדם, וראוי שדמותו תוצג בחלל מקודש של אמנות.
ולי זה הזכיר את שם התערוכה שלו כל קוף בעיני אמו צבי (גלריה ברורמן 2010) שמייצגת גישה סובייקטיביסטית לשאלת היופי כערך מוחלט. הוא מציע אלטרנטיבה אסתטית שבה היופי הוא בעיניי המתבונן. והוא תלוי מבט, תרבות, תקופה, וזהות המתבונן.
הרגע שאחרי:
רוברט מייפלתורפ – האם הוא מקור השראה לדוד עדיקא?
"לצלם תמונה וסקסואליות אלה דברים מקבילים. שניהם בלתי מודעים. וזה מה שמרגש אותי ביותר"… רוברט מייפלתורפ.
“I don’t understand the way my pictures are. It’s all about the relationship I have with the subject that’s unique to me. Taking a picture and sexuality are parallels. They’re both unknowns. And that’s what excites me most.”
אולי יותר מכל מקורות ההשראה, לאחר שמבקרים בתערוכה, אי אפשר להימנע מן המסקנה על עוצמת ההשפעה של רוברט מייפלתורפ על דוד עדיקא. במבט מעמיק נראה שגם עדיקא כמו מייפת'ורפ חושף את הנוכחות הפיזית של המצולמים דרך תשומת לב קפדנית לפרטים, לדיוק בהעמדה, בתאורה, ברקע ובתנוחות הגוף שלהם. ניכר בעבודותיו שלמייפלתורפ יש אימפקט עצום על המבט הצילומי שלו… אמן הצילום הניו יורקי שצילומיו עסקו בפורטרטים של אנשים קרובים אליו ביותר, עם דיוקנאות אינטימיים שחקרו מיגדר, גזע ומיניות ואת הגוף האנושי, שחולל מהפכה בסצנת הצילום העולמית, מגיח באופן חמקמק מן הצילומים בתערוכה "לדוד מזמור". גם עבודות "הטבע דומם" של מייפלתורפ המבויימות בתשומת לב מירבית, ותאורה דרמטית, האורכידיאות, פרחי כלה, כלניות ואירוסים שלו, נטענות במבט אירוטי.
בעוד שמייפלת'ורפ מציג בשחור לבן כמה גירסאות יפהפיות של פרח השושן הצחור, שמסמל טוהר ואת מריה הקדושה אימו של ישוע שהתעברה מרוח הקודש, פרח הלילי האצילי נצבע אצל עדיקא בגוונים וורודים רכים וחושניים שמסמלים אהבה, נשיות, פריון ושפע. הקומפוזציה שעדיקא בחר לפרחי השושן הוורודים שלו שיוצאים מענף אחד מהדהדת ברכות הפיסולית שלה את אחת הגירסאות של פרחי השושן הצחור של מייפלתורפ בצילום דרמטי של שחור לבן.
בדומה למייפלתורפ שנמשך לצבע העור השחור, שהוא אהב להתייחס אליו כאל צבע ברונזה, עדיקא נמשך ל"שחורים" הישראליים, ומבטא תפיסת יופי חברתית תרנית "כי שחור הוא יפה". אך בניגוד למייפת'ורפ שבוחר דוגמנים אפרו-אמריקנים עם נוכחות פיזית של גוף מפואר בפרופורציות מושלמות, כאילו היו פסלים קלאסיים, הפורטרטים של עדיקא בתערוכה, נראים אנשים רגילים, בבגדים נינוחים, בדרך כלל אפילו ביתיים.
כך לדוגמא בצילום עם המודלים קן, לידיה וטיילר (Ken and Lydia and Tyler ,1985), מציע מייפת'ורפ איזו סוגסטיה לדימוי המיתולוגי של "שלוש הגראציות" עם טוויסט בעלילה… בין שלוש הדמויות בקומפוזציה מופיע גם קן האפרו-אמריקאי. הדמויות שלו אינם צחורות כשלג, כמו בציור ה"פרימוורה" של סנדרו בוטיצ'לי, אלא מייצגים גם יופי אחר. יופי אוניברסלי ולא רק יופי לבן ובהיר. וכשהוא בוחר בדוגמנית לידיה צ'נג, הוא עושה אידיאליזציה של גופה באמצעות פיזור של אבקת ברונזה נוצצת על העור שלה.
בניגוד למייפלת'ורפ שבחר מודלים עם גוף מפואר בפרופורציות מושלמות, כאילו היו פסלים קלאסיים, הפורטרטים של עדיקא בתערוכה, נראים של אנשים רגילים. לבושים בבגדים נינוחים, בדרך כלל אפילו ביתיים. גינס קרוע, טרינינג, חלוק רחצה, קפקפי פלסטיק, מכנסיים קצרים…
עדיקא בוחר הפעם להציג את המודלים שלו, החברים הצלמים והאמנים, בפשטות יום יומית בלתי מתיימרת. זאת בשונה ממייפלת'ורפ שמאדיר את הגוף הגברי לדרגה של פסלי אלים יווניים או רומיים באמצעות גופים שמוארים בתאורה מתוחכמת. גם צילומי מיניות מפורשים של מייפלתורפ, עוברים טרנספורמציה אצל עדיקא, שייצוג המיניות אצלו לפחות בתערוכה הזאת, הוא בדרך כלל מרומז אם לא מאופק…
טקסט וקונטקסט, שקר החן והבל היופי, וחוויית האמנות שלא תיגמר לעולם…
בסופו של יום, המסקנה הבלתי נמנעת היא: דויד עדיקא מייצר טקסט אמיתי!!! טקסט פילוסופי הגותי תרבותי שהוא מפיק בדימויים שנלכדו בעדשת מצלמתו האנלוגית. איך הגדיר אריסטו את היפה? אחדות בתוך ריבוי. התערוכה "לדוד מזמור" מנפיקה חווייה אסתטית פיוטית רבת גוונים, צבעים וצורות. היא חובקת מבט מפוקח יחד עם תובנה חדה על מאבקי הכוח וההגמוניה הניטשים בחברה הישראלית השטופה בגלי גזענות ושנאת/דיכוי האחר. היא מצליחה להפוך את הפוליטיקה המקומית לפואטיקה חזותית עשירה בטקסטים.
הדימויים הדוממים בדו-מימד נעים במינעד מרהיב במרחב שנפרש בין סובייקטים חיים ונושמים לאובייקטים פואטיים.
תוך כדי השיטוט בחלל המדומיין נחשפים המבקרים למחשבות על מלחמות שליטה וניכוס אלים לבין חוויית יצירה אמנותית, וחוויית התפעמות אסתטית. בין חי, צומח ודומם. בין אפקטים של ציור, פיסול וצילום. בין יופי נשגב ליופי פשוט ויום יומי. בין יופי שחור ויופי לבן. בין יופי מזרחי ליופי מערבי / אשכנזי. בין חווייה של התרחשות אתסטית בגלריה במשחק שבין התנועה של המבקר, בין האור והצל, בין ההשתקפויות והיצירות עצמן, לבין החלל המעוצב, כיצירה ארכיטקטונית. בין הצבעים הפסטליים על הקירות לבין הקווים והצורות של המסגרות והצילומים שמקנות מימד פיסולי מיוחד לחלל. בין החוץ שזורם פנימה, והרחוב הסואן שהופך להיות חלק מן הדרמה שנשקפת מן הקירות השקופים של הגלריה. חווייה עשירה ורב חושית, רבת רבדים והשתקפויות שחושפת שכבות רבות של טקסטים ארכיאולוגיים וטקסטים עכשוויים.
פרידה עם טעם של עוד…
על משקוף דלת היציאה השקופה הפונה אל הרחוב, כשאני נפרדת מדוד עדיקא לאחר סיור העיתונאים, אני אומרת לו בהנאה גלויה: "בדיוק בשביל זה יש אמנות! " .
כשאני פוסעת על המדרכה בדרכי למכונית, אני מבטיחה לעצמי לחזור אליה שוב, ולזכות לחווייה אמנותית נוספת לפי מסלולי השיטוט החדשים שאבחר. חוויה שתהיה לגמרי אחרת… בהתאם לשינויי מזג האוויר, לפי מצב האור, לפי מצב הצללים. אשמח למהול מחדש את סדר הפרקים והסיפורים וליצור טקסט חדש שהצילומים המרתקים על הקירות הצבעוניים מזמינים אותנו לפענח.
כשהנופים בדרך לירושלים חולפים על פני בנסיעה, אני אומרת תפילת הודייה לאלוהי האמנות. וחושבת על העיניים הרואות, על המבט, על האינטלקט, על כל חיתוך של פריים שדוד בוחר… על הנשמה היתרה שיוצאת מתוך צילומי הטבע דומם… על חווייה שהיא כמו שירת העשבים… כמו תפילת הפרחים… כמו הפסוק : "מה נפלאו מעשיך אדוניי"…
פתאום נוחתים על אי של יופי ישיר ולא מתחכם. פתאום פסק זמן בין הכאוס של מלחמת זהויות. בין מאבקי כוח של קהילות, מיגדרים, עדות, ואולי גם קליקות אמנוותיות בארץ ובחו"ל. פתאום הזמנה לריחוף בתוך ים ואוקיאנוסים של משמעויות. פתאום מסע עולמי אל אופקים של פואטיקה חזותית בין צילום, ציור, אדריכלות ופיסול. מצאתי את עצמי עפה במנהרת הזמן אל העולם הקלאסי ובמקביל אל השורשים הספרותיים התיאולוגים המסורתיים שלנו, כיהודים שחזרו לארצם לאחר 2,000 שנות גלות והתקבצו מכל קצוות העולם לחיות כעם חופשי בארצנו…
חוזרת הביתה נפעמת מכל המטעמים שפוזרו בנדיבות בחלל של מגזין III ביפו. חלקם גלויים וברורים וחלקם מופשטים, חידתיים, וצופני סודות שצריך לחשוף ולפענח ולגלות את פשרם.
אחרי המשחקים המרהיבים בין האורות והצללים, השקיפויות וההשתקפויות בין החוץ והפנים ובעבודות, כשהמולת הרחוב, ותנועת המכוניות נמהלים בתוך הקוקטייל החזותי של הצילומים על הקירות. אחרי שעשיתי לי כמה מסלולים בתוך הלבירינט הזה, ולאחר שגיליתי מכל פינה שהגעתי אליה נופי-פנים שונים של החלל… הבנתי שיש כאן מעשה בריאה מופלא.
בבית, אני מהרהרת לי בשקט על החווייה החזותית הנעימה שטיילתי בה בתערוכת הצילום המיוחדת הזאת, וחושבת שבעצם, צללתי לתוך מזמור מספר תהילים כ"ד.
הסיור בתערוכה פינה לי מרחב רגשי להתרוממות נפש תוך היטמעות בשירת ההודיה התנכית "לדוד מזמור" שחובקת יקום, ואתמעשי היצירה והבריאה האלוהית. שם בגלריה של מגזין III מתערבלים זכרונות קולקטיביים מכל קצות העולם וההיסטוריה. משפחתו הירושלמית של דוד עדיקא שעלתה מכורדיסטאן, והמנהל השוודי של השלוחה הישראלית של מגזין III, וכל המבקרים בגלריה שכל אחד מגיע עם היסטוריה משפחתית מתפוצה אחרת… כאן מתחברים היצירתיות המופלאה, התשוקה ליופי, היסודות הביוגרפיים של היוצר, רגישותו המיגדרית, וזהותו האישית של דויד עדיקא ונמהלים יחד עם הסיפור ההירואי של מנהיג ופיוטי, שהפך אולי לאיקונה המיתולוגית בתולדות עם ישראל, דוד המלך, שמזרעו יוולד משיח בן דוד.