הבובה הידועה לשמצה של מאטל נחשבת זמן רב לצעצוע שאמנם נמצא בכמעט כל בית בישראל. ככל שהזמן עובר, החברה שמייצרת את ברבי עושה מהלכים לעדכן את המראה שלה ולגוון את המוצא שלה כדי להתאים טוב יותר לצרכנים המודרניים. עם למעלה מ-40 סרטי אנימציה על שמה עד כה, היא חרטה מקום בלבבות של ילדות צעירות – אבל הדימוי הציבורי שלה עדיין נשאר נשי באופן סטריאוטיפי, ובעקבות כך, אנטי-פמיניסטי. כל זה עומד להשתנות עם הסרט "ברבי" של גרטה גרוויג, שמיצבה את עצמה עם אחד מלהיטי הקיץ הגדולים של השנה, בזכות מסע פרסום שיווקי מבריק של האחים וורנר ומאטל, והתסריט יוצא הדופן בשנינותו של גרוויג עצמה (שנכתב יחד עם נואה באומבך).

הכל בסרט "ברבי" מעוצב למשוך את ההמונים, ומתובל בלא מעט תובנה אישית – בדיוק כמו הבובה. התוצאה היא סרט שיודע לְרַצּוֹת. תפאורה נעה ובובות אנושיות תופסות את המקום של CGI, ואלו מעניקים למדינת הברבילנד את המגע האנושי שהיא זקוקה לו נואשות. השחקנים המחליפים את הבובות עושים זאת עם חוש הומור המודע לעצמו, מה שמאפשר לצופים להיות מעורבים בבדיחה. ולמרות שהמראה החיצוני הוורוד והנוצץ, יש רקע אפל יותר על החיים והמוות שאורבים מתחת לפני השטח של כל סצנה. הטריילרים של ברבי כבר רמזו רבות על המשבר הקיומי של ברבי (המגולמת לשלמות על ידי מרגו רובי), וההרהורים שלה על המוות הם הרבה יותר מסתם בדיחה. למעשה, הם הכוח המניע מאחורי המסע שלה לעולם האמיתי והפגישה עם צמד האם והבת: גלוריה (אמריקה פררה) וסשה (אריאנה גרינבלט).

ללא ספק, כל סרט צריך להיות מסוגל לעמוד בפני עצמו – ו-"ברבי" בהחלט עושה זאת באופן נאה, אם כי מחוזק גם על ידי השיווק ויחסי הציבור המהותיים, שרואים בכל מקום ברחוב כיום. כמה שירים מהפסקול כבר יצאו לציבור, והם מציירים תמונה מדויקת למדי של הפעימות הרגשיות בסיפור. אבל ברגע שברבי מתעוררת לצלילי השיר 'פינק' של ליזו, ברור שעדיין נותרו רבדים מצחיקים ולבביים שלא התגלו. מוזיקה נמצאת בדיאלוג עם התסריט בחלקים שונים, כמעט קורצת ישירות למצלמה, והיא מוסיפה לקומדיה ולפאתוס כאשר דמויות פורצות לשיר. השימוש המדויק בשירים המקוריים של הסרט, שהופקו על ידי מארק רונסון ו-אנדרו וויאט, מעניקים ל-"ברבי" תחושה של מחזמר ומזמינים את הצופים לרצות להשתקע בברבילנד.

אפילו התחרות השובבה בין "ברבי" ל-"אופנהיימר" מוסיפה למשיכה של הראשונה. שני הסרטים לא יכולים להיראות רחוקים יותר ממבט ראשון, ובכל זאת שניהם תלויים בשאלה מה שווים החיים ומה משמעות המוות בתוכנית הגדולה של היקום. בעידן המדיה החברתית, כמעט בלתי אפשרי לצפות בדרמה הסאטירית של גרוויג מבלי לחשוב בממים המחברים אותה לאפוס ההיסטורי של כריסטופר נולאן. הסיפור בראשותה של רובי עשוי להציע אסקפיזם וכיף, אבל הוא גם לא מאפשר לצופים לשכוח את הזוועות של העולם האמיתי, לא על המסך ולא מחוצה לו.

הרבה מגיעות/ים לצפות בסרט גם מהמחויבות של ריאן גוסלינג לתפקיד קן, וההופעה שלו בהחלט עומדת בהייפ. הוא לא לבד בממלכה, ומנסה לבדוק אם הוא יכול להיות המקביל הגברי של ברבי, ו-גוסלינג עושה מעל ומעבר למה שנדרש מהתפקיד. המודעות ההולכת וגוברת של ברבי מושלמת, מול השכחה המוחלטת של קן ובליווי ההומור, מפנים בסופו של דבר את מקומם לשיא קורע לב. אם הקונפליקט הפנימי של ברבי נובע מתפיסת עולמה המשתנה של הבובה, אז הקונפליקט החיצוני נולד מזה של קן, מה שמרומם את הסרט להרבה מעבר לקומדיה רומנטית טיפוסית.

אם כבר מדברים על רובי, ההופעה שלה היא מה שעושה את "ברבי". אי אפשר להתווכח נגד הדמיון הפיזי שלה לבובה, שחיה ברוח הזמן התרבותית שלנו, אבל היא צריכה לעשות יותר מאשר פשוט לשחזר את הבובה של מאטל. היא פועמת בחינניות על הגבול שבין משחק סטריאוטיפי של ברבי לבין אופי כריזמטי משלה, ומחדירה לכל סצנה כנות שגובלת בקומיות. המתיקות הסוכרית היא בדיוק מה שהפן הסאטירי של הסיפור צריך.

בהתחשב בעובדה ש-"ברבי" יכלה להיות הרפתקאות מהנה עם קורטוב של רומנטיקה, התוצאה היא ארוחה מלאה המציעה כמה מתאבנים קומיים ומנות ראשונות דרמטיות באופן בלתי צפוי, כאשר כמעט כל המנות מתגלות כטעימות. המשחק התלת-ממדי של רובי ו-גוסלינג מתבסס על התסריט המיוחד של גרוויג ו-באומבך, וכל זה מבטיח שגם מי שלא מתעניין בפילוסופיה שמאחורי הוורוד, יזכה לבידור בצורה נעימה.

ברבי | Barbie – עכשיו בבתי הקולנוע.