לצרכי עבודתי פניתי היום לבינה מלאכותית וביקשתי ממנה לצייר לי עגלה על קוגלגר – זוכרים? אך למי שנולד מאוחר יותר המילה קוגלגר מוכרת משפת המוסכניקים. אבל לי התמונה שהבינה המלאכותית סיפקה לי, העלתה בי זיכרונות מאובקים שנותרו אי שם בבוידעם. התמונה הזכירה לי זה את ילדותי. נולדתי בליגניצה בפולין אבל עלינו כשהייתי פחות מבן שנתיים. ואז אחרי תקופה של מגורים בפחונים ואוהלים בשער העלייה שבחיפה עברנו לארמון' בשכונת חאליסה בחיפה. שם קיבלה כל משפחה חדר אחד של 20 מ"ר עם שירותים של ג'ורה בהר רחוק מן הבית, בלי תאורה בשביל.
שוק תלפיות שפועל עד היום בחיפה ומהווה נכס תרבותי לחובבי מציאות בימי השבוע ובשבתות במיוחד, היה לא רחוק,  ופעם גנבנו כילדים לירקן ארגז  "ברוס" מעץ שבו היו מביאים תפוזים/ פרי הדר לשוק. כן, כן, פעם לא היו ארגזי פלסטיק וישראל שהתגאתה בצי פרי התפוז, הייתה משווקת לחו"ל את התפוזים כשעליה הוטבעה חותמת: MADE IN JAFA. הירקנים היו מקבלים ארגזי ירקות כאלו.

מעל לביתי ברחוב ראש פינה 15, שהיה במורד וואדי רושמייה ( לא רחוק מן הגשר הטורקי), התנוסס בגאווה בית התעשייה ובקומה ראשונה היו מוסכים. שם, אם היית מוכן לעשות עבודות ניקיון עבור בעל מוסך ,הוא היה מוכן לתת לך "קוגלאגר" (מסב כדורי) אחד עבור כל עבודה.

מי שלא יודע מה זה, אבקש להזכירו במחילה שהמסב הזה –  הוא בעצם גלגל ממתכת שבתוכו מסתובבות כדוריות ברזל.
אבא שלי היה סנדלר והיו לו פטיש ומסמרים ואז, 'סחבנו' ארגז מהשוק ועשינו לעצמנו עגלה עם הגה וחבל והיינו יורדים במהירות את מורד הרחוב כשאנו מסיעים ילדים ומתפוצצים מצחוק מהולה באימה כי אם פספסת את הסיבוב, היית עף לחצר של בית למטה בוואדי שלושה מטר למטה. היום כשאני רואה חבורת ילדים עם הראש שקוע עמוק במסך הסלולרי שלהם, בא לי לצעוק: יאללה, לכו תבנו עגלה על קוגלגרים ותתגלגלו קצת.. אבל, לך ותסביר להם מה זה קוגלגר..