שינפלד מתגלה כמשוררת של הגוף, כאמנית רב-תחומית של קול, של מילים ושל צלילים, של אור וחושך, של עיצוב מרחב ותודעה. היא קוסמת של תנועה ומנוחה, של קצב, ופעימות הלב. ב"שחקי שחקי" היא נחשפת כפילוסופית שחוקרת את נבכי הרגש והתודעה, ובו בזמן מתפקדת ככוהנת שמאנית שמעניקה דרך הריקוד כוחות מרפאים ותרפיה לטראומה של השבעה באוקטובר.
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
רינה שינפלד חוגגת 85 על הבמה בתיאטרון ענבל בסוזן דלל. בערב בכורת המופע החדש שלה, "שחקי שחקי" בסוף השבוע שעבר היא הצליחה לגעת בלבבות ולרגש את הקהל שישב מהופנט באולם. היצירות החדשות שהעלתה, רעננות, מעוררות התפעלות ומפתיעות גם לאחר 45 שנות יצירה וריקוד על הבמות הגדולות והקטנות בארץ, ועל הבמות הנחשבות ברחבי העולם.
ממרום גילה, כשהיא נותנת לרוח היצירה שלה דרור, נחשפת שינפלד כמשוררת של הגוף, כאמנית רב-תחומית של קול, של מילים ושל צלילים, של אור וחושך, של עיצוב מרחב ותודעה. היא קוסמת של תנועה ומנוחה, של קצב, ופעימות הלב, של חלל וזמן. ב"שחקי שחקי" יצירתה החדשה נחשפת רנה שינפלד כפילוסופית שחוקרת את נבכי הרגש והתודעה, ובו בזמן מתפקדת ככוהנת שמאנית שמעניקה דרך הריקוד כוחות מרפאים ותרפיה לטראומה של השבעה באוקטובר.
מתוך הגוף האנושי המחולל, מתפתל, מפרפר ומסתחרר, צוהל, קם ונופל, קופץ וצועד, משתלב עם החפצים, כסא, מקלות, גלגלי הזמן וסרט הבד האדום, שמלת הכלה הלבנה, מפל המלח, ורשרוש ניירות הצלופן , רפרוף דפי העיתון – נולדים עולמות שלמים של מלחמה ושלום, צחוק ותקוה, יאוש ויגון , מציאות וחלום.
זה היה ערב חלומי עם דימויים חזותיים שמהדהדים את המציאות המדממת שלנו, אך בו בזמן גם חוגגת את הנפש האנושית ואת כוחות הבריאה המתחדשים. לא פעם, נקוותה בזווית העין דמעה, והגרון השתנק בכאב. רנה שינפלד העלתה יצירה סימבוליסטית מלאת רמזים, ואיזכורים של ההווייה מלאת הקונפליקטים שאנו לכודים בתוכה.
בסצנה קורעת לב קורעות רקדניות הלהקה את ניירות העיתון ששרק לפני רגע הן היו מכורות לדפים שלו. דפי העיתונים שואבים ומחזירים אותנו אל המציאות המפמפמת אלינו בעוצמות היסטריות את המציאות הכאוטית שלנו בארץ. עיצוב החלל על קירותיו השחורים עם הדאבל ספרדים של העיתונים הפרושים עליהם, ומשמשים גם כחפצים רבי משמעות שבהם אוחזים רנה והרקדניות במהלך ההתרחשויות המתפתחות של המופע, מעבירים שיקוף של הצורך הבהול שלנו לצריכת
חדשות ובליעת ערוצי תקשורת, ובו בזמן גם את הבחילה והסלידה מהחדשות האכזריות שהתקשורת מזרימה אלינו ללא רחמים.
שני חלקי המופע שכוללים לא רק טקסטים מן השירה הכתובה של שינפלד, אלא גם זמרה קולית שמופקת מגרונותיהן של שינפלד והלהקה, סוחפים את הקהל כמעט לשירה בציבור עם "שחקי שחקי" הנפלא, האופטימי והאוטופי של שאול טשריניחובסקי, כמו מציעים איזה המנון חדש לחיים. "כי עוד אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז".
אאמינה גם בעתידאף אם ירחק זה היוםאך בוא יבוא ישאו שלוםאז וברכה לאום מלאום
המילים שכמעט כולנו מכירים בעל פה, פתאום מקבלים משמעות מצמררת בימי המלחמה הקשים שאנחנו שרויים בהם, כשעדיין לא ידוע מהו גורל החטופים בידי מפלצות החמ"ס. התפילה והחזון לשלום, למרות שעכשיו הוא נראה כל כך רחוק ובלתי אפשרי כשארצנו מותקפת מכל עבר בדרום ובצפון על ידי כוחות הרשע הזדוניים של אירן, החיזבאלה, החות'ים, והחמאס.
דרך המופע המרגש נאבקת שינפלד בטראומה הפרטית והקולקטיבית שנחרתה עמוק בשבת השחורה של השבעה באוקטובר. דרך הריקוד מול קהל, בערב חורפי בנווה צדק, מעבירה שינפלד מסר לאומי מחזק, ותגובה ישראלית עוצמתית לנהרות הדם שזורמים ללא הרף, וההודעות היומיות : "היום הותר לפרסום"…
כתמי הצלופן האדומים שהדביקו רקדניות הלהקה בתיאטרון המחול של רנה שינפלד החזירו לא רק אותי לשדות הקרב, וזוועות השבעה באוקטובר.
כל כך הרבה משמעות טעונה בשיר הזה שמלווה את המחול. כמו במצעד מארש צבאי, או בדגל הלאום שלאחרונה נוכח מאוד במרחב הציבורי ברחובות ישראל.
הגוף הנערי הנצחי של שינפלד לרגע כלוא בסורגי הכסא ומנסה להשתחרר מהם לחופשי אל שחר של יום בהיר יותר. “כי עוד אאמין גם באדם וברוחו רוח עז” כדברי טשרניחובסקי. שוב מהדהד.
כמו כוהנת שמאנית שינפלד לוחשת ושרה ומניעה חפצים. דרך קולות של ציוץ ציפורים, ושריקת משרוקית היא לוחמת באזעקות המפחידות שהופכות לשגרה בדרום ובצפון וגם בגוש דן. כך היא מגרשת את כוחות הרוע מן העולם.
" לא נפסיק לרקוד!!!" מהדהדות היצירות של שינפלד
הערב כולו מקבל משמעות רגשית אקטואלית. כמו מחווה מחבק לנרצחי, פצועי, ושורדי פסטיבל נובה שחגגו את החיים, דרך הריקוד, דרך המוסיקה, דרך שמחת הגוף. בעוד העלילה הטראגית של חיינו נכתבת מבחוץ, בתוך האולם הופכת שינפלד את הקהל לקהילה שמחוברת זה לזה ולרגשות שלה. באמצעות נגיעה במציאות בדרכה המיוחדת היא מזמינה לתרפיה לכאב הלב. האולם בתיאטרון ענבל הופך לרגע למקלט, לבית מחבק לכאב הלאומי, לחיק חם שמעניק הפוגה ופסק זמן כוחות חיים שמהם אפשר להמשיך הלאה. משהו כמו אפקט הקטרזיס בטרגדיות היווניות.
הערב נפתח בריקוד הסולו של שינפלד עם היצירה "שחקי שחקי". הפסקול של היצירה מורכב משירים שכתבה הקריאה והקליטה בקולה ובהם: "אין לה במה להיאחז", "לא בטוח שניתן להשיב את הרוח", "פוחדת לחיות פוחדת לעלות במדרגות", ""ברגל עם הדגל", "בצד ליד המצעד". את היצירה ליוו צלילי יצירות של המלחין הישראלי שעובד בניו יורק, ארי פרנקל .
בחלקו השני להקת הרקדניות מבצעת את "היו לילות" שבסופו שינפלד מצטרפת אליהן וסוגרת מעגל, עם השיר "שחקי שחקי". היצירה המרגשת עם כוריאוגרפיה של רנה שינפלד והרקדניות היוצרות ג'ואנה עופר, אילה יעקב, לנה ריקנר, דניז קליין, ודורית כוכבי . הפסקול למחול כולל מוזיקה של המלחין הפולני קז'ישטוף פנדרצרקי, שנכתבה לאחר מלחמת הירושימה ומורגשת בו האווירה שלאחר מלחמה, כאשר הרקדנים 'קמים מעפר' ומנסים להשתקם, כמו גם הקטע המוזיקלי שנקרא "אה פורטונה" של המלחין הגרמני קרל אורף, הפונה לאלת הגורל לעזרה.
ברגע הקסום כשכולן שרות ורוקדות על הבמה, מנפיקה שינפלד שיר הלל לגוף הנשי, ולכוחות היצירה שלו. שינפלד משמשת מקור השראה ומודל לחיקוי ומציעה אלטרנטיבה חברתית אחרת להתייחסות לגוף הנשי הבוגר, המזדקן, שאסף תובנות וגם קמטים, אך מתנועע בקלילות, ומעיף את הנפש לגבהים מופלאים. היא ולהקתה, המונה ברובה נשים בוגרות, ואפילו גם אם ובת (דניז קליין ולנה ריקנר), שרוקדות יחד על אותה במה, מספקות לא רק מופע מחול אסתטתי, אלא מעניקות לנו תקוה לעולם מתוקן יותר.
באנרגיות חיים דינמיות שנשאבות מדחף יצירה מטאפיזי, הריקוד שלהן הופך למדיום. המסר שבוקע מן הגוף הנשי הבוגר המתנועע על הבמה הוא שהמילה "זקנה" אינה עוד מילת גנאי, אלא מילה של כבוד, הוקרה והערכה לגוף שצבר עליו את סימני הזמן.
נראה שבדרכה שינפלד קושרת כתרים של הוקרה והערכה לנשים הגיבורות, האלילות החדשות שירדו אלינו משמים ובלטו ביכולותיהן בשדה הקרב ובמרחבים המוגנים בבתי העוטף שהותקפו בידי טרוריסטים אכזריים וצמאי דם. העלמות היפהפיות החמושות, לוחמות הטנקים שעל פניהן צבעי הסוואה, שמסתערות ללא חת ומביסות את המחבלים. התצפיתניות הנפלאות שהתריעו, והתריעו, ואף אחד לא התייחס אל האזהרות החמורות שלהן. הצעירה ענבל ליברמן בת ה-25, רבש"צית קיבוץ ניר עם שבעוטף עזה, שחימשה תושבים תוך דקות – והצילה את הקיבוץ. או רחל הנהדרת מאופקים שדרך תושיה נשית ואינטליגנציה רגשית, הציעה למחבלי החמאס קפה ועוגיות – ואפשרה לימ"מ לפרוץ לביתה ולשחרר אותה ואת בעלה מידי המרצחים. ועוד ועוד נשים גיבורות שנחשפו במהלך המלחמה העכובה מדם על הבית.
בצבעוניות מצומצמת בגוונים דרמטיים של אדום, שחור, וכחול, עם נגיעות של לבן במפל המלח המטהר, ועל דפי ניירות העיתון, הצליחה מלכת המחול הישראלי לספק מקלט אסקפיסטי רוויי משמעויות בערב המכושף הזה. המוסיקה הנהדרת רק דייקה את האווירה ואת ההתכנסות של כולם אל תוך החווייה שאופפת את כולנו מחוץ לאולם ובתוכו. מעל ומחוץ לבמה.
שאפו רנה שינפלד! ויום הולדת שמח !!! ועד 120 לך וללהקה המדהימה שלך! את ויצירתך הן ההוכחה שכאשר מחול ותיאטרון החיים נוגעים זה בזה הם יוצקים מזור לנפש הדואבת, ובוראים לנשמה מרחב חדש של תקוה ונחמה. וכן, מותר וצריך לשחק. ומותר ומותר לחלום!!!