האביב כבר כאן, על שפע הפריחות וקדחת השחת שהן מחוללות, ותיכף הוא איננו. בין חורף שבורך בגשמים לבין קיץ שחזוי להיות לח ולוהט, מגיעה העונה לביקור קצרצר וכבר נודדת מכאן יחד עם העגורים והחסידות לארצות הקור. אפילו הנחמה החטופה הזו שמצליחה להעלות מעט חיוך ואופטימיות בתקופה שאינה מחויכת ורחוקה מלהיות אופטימית, קצרת מועד היא בזמן ובמקום ומעוררת געגועים לסתיו מנחם ואביב מואר.
ארקדי דוכין, בשיר שנשמע נבואי , כתב על אותו אביב שמגיע ונעלם תמיד בזמן גם כשהימים אינם ימי התחדשות וצמיחה: "…למה יש מלחמות וכאב?/ למה אלוהים לא מתערב?/ למה כשאת כאן עושה לי טוב?/ למה יש אנשים שגרים ברחוב?/ איך האביב יודע שהגיע זמן/ ולאן האוניות מפליגות ? לאן?". דוד גרוסמן עוד העצים את תחושת ההחמצה על אובדן הבן אורי דווקא באביב המתחדש ומקונן על קוצר ידו מלהושיע: "..קצר וחטוף ושובר את הלב/ לחשוב שהוא תיכף ידעך/ מבטו רק נפקח/ אך התחיל ללבלב-/ רק ניתן לי ותיכף נלקח". ובסוף השיר מכמיר הלב כותב: "נדיב ונסער ומכאיב/ קצר פה כל כך/ האביב".

מעניין שההקבלה בין הטבע עליו חלים חוקי הטבע ולא המלחמות והאובדנים ושאר מרעין בישין, טרדו את ראשם וכתיבתם של המשוררים כאז כן היום. השיר הקאנוני "והחיטה צומחת שוב' של דורית צמרת ז"ל תוהה "..הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית/ אבל אתם הן לא תוכלו לשוב/ ואיך קרה, ואיך קורה עדיין/ שהחיטה צומחת שוב". ורחל המשוררת התפייטה על האביב וכתבה על עץ האגס האביבי: "יד אביב בקשר הזה.. אדם מקיץ משנתו/ ורואה: מול חלונו/ עץ אגס מלבלב/ ובן רגע: ההר הזה רבץ על הלב/ התפורר ואיננו'.

צאו החוצה והביטו בצמחי האביב  שהחלו לפרוח וכבר עומדים להתייבש ולנבול. שמותיהם פחות מוכרים אבל צבעיהם הולמים בעיניים ומחממים את הלב . אאפורביה  כדורית, אבוטילון דו גווני, אבליה גדולת פרחים, אברש, אדמום גדול גביע, אדר יפני,אזוביון דגול, אחירותם החורש, אכילאה, אלף עלה נוצתי ועוד ועוד. צמחים ופרחים ועצים רבים על תקופה כה קצרה.

אביב, נכדי הצעיר מבין השישה, נולד בפסח ובו גם יציין שנתיים להולדתו. אין שם הולם יותר ל'פרח' הזה שכולו קורן ומחויך ומואר ואביבי. הוא ושכמותו ראויים לעוד הרבה אביבים וחורפים וקייצים. שהאביב שלהם לא יהיה קצר וחטוף ושובר את הלב, כפי שכתב גרוסמן. ושגם החטופים ישובו לביתם עוד באביב, באביב.