"פנטה ריי" משמעו ביוונית – "הכול זורם", בעקבות אמירה של הפילוסוף היווני הרקליטוס שאמר:  "אי אפשר להכנס לאותו נהר פעמיים – הכול זורם… הכול נמצא בתנועה מתמדת". קרי: אי אפשר לשחזר חוויה במדויק. אפשר לחוות אותה פעם נוספת, אבל תמיד זה  יהיה משהו שונה. אתם בטח מכירים את זה ממסעדה שמאד אהבתם כשבאתם לשם לראשונה,  וכשאתם מגיעים לשם פעם שנייה, הציפיות גבוהות ואולי הפעם אתם פחות רעבים או לא במצב רוח רומנטי כמו אז, ופתאום אותה מסעדה נראית שלנו אחרת לגמרי אפילו אם לקחנו אותו תפריט. הפרוש של פנטה ריי בעינינו הוא מצב בו אנו נדרשים להמציא את עצמנו בכול פעם מחדש.

הראייה האופטימית של החיים מושגת על ידי תנועה ושינוי ולא על ידי עמידה במקום. החיים דומים בהיבט הזה לרכיבה על אופניים. היציבות מושגת על ידי התנועה, על ידי השינוי. מילים שאנו אומרים לעצמנו: "בכול יום יש שמש חדשה", "ללא תקווה לא נוכל למצוא את הבלתי צפוי, שהוא נדיר וקשה להשגה."
הפילוסוף הרקליטוס שהיה מזרם הסופיסטים, האמין באחדות הניגודים, ניגודים הם שני צדדים של אותו הדבר. ניגודים מסבירים אחד את השני. הניגודים הם תמיד על רקע או על ציר משותף. אי אפשר להבין מושג ללא הבנת הניגוד שלו: למשל, אי אפשר להבין כמה היה חם הקיץ מבלי להבין את החורף. אין משמעות לאור ללא החושך,  בדיוק כפי שאת/ה מודד קור במונחים של מינוס חום. ולמה אני עושה לכם הרצאה פילוסופית בנוסח הסכת באמצע היום?  אולי כי יש לי זמן ואני רוצה לחלוק עמכם חוויה שניתן לראות כטראמטית או חוויה נעימה בסך הכל.
אתם תחליטו.
אני במכון הלב החדש של בית החולים קפלן, לאחר שהיה צורך לבצע תיקון בקוצב בלב שהושתל בי לפני שנתיים ואשר בביקורת גילו שיש לתקן בו אלקטרודה שגורמת ללב שלי לפרפר כמו ציפור זעירה המוחזקת בכף היד ומפרפרת בפחד. אז אתמול בבוקר הגעתי לבניין החדש והמפואר, כולו ניגוד מוחלט לצריפים הבריטיים עם הדשאים הרחבים שהיו מחלקת הלב, של בית חולים קפלן הישן.( שדווקא מאד אהבתי. בגלל עצי הבוהנייה המרהיבים בפריחתם, שירת הציפורים וההרגשה שאתה באיזה בית הבראה קיבוצי). הבניין מבהיק, האדריכלות עתידנית, צוות צעיר ומופלא, אנשים בעלי חוש הומור של קרדיולוגים (כמו למשל:  ד"ר קוצ'וק מגדיר את עצמו ה"אינסטלטור" מומחה לסתימות עורקיות ולבביות וד"ר ניק תיאודורוביץ' מגדיר עצמו כ"חשמלאי" המומחה לאלקטרופיזקליות של הלב. ומאחר ומדובר בקוצב לב, אני שייך למחלקת ה"חשמלאים", ואז מופיע בפני רופא צעיר, מציג את עצמו ומסביר לי שהוא יהיה הרופא המנתח ושמו ד"ר מוסטפא ג'באר,  ושואל אותי אם אני רוצה לשמוע על הפרוצדורה שאנו עומדים לעבור יחד.  אני רוצה, והוא מתיישב ובסבלנות מסביר ועונה לכל הפחדים בגובה עיניים ובלי בולשיט מתנשא. בקיצור, אחרי שהאח המקסים יפים איבנוביץ מילא אותי בנוזלים אנטיביוטיים, וגם השתיל באופן מקצועי ברז בזרועי, נכנסתי לחדר הניתוח ברגל עם החלוק המצחיק הזה שתפוחי התחת החשופים שלך איכשהו תמיד קורצים החוצה.  החדר הפתיע אותי! משהו עתידני וחוצני . מכשירים משונים מהבהבים, בכל הצדדים ותלויים מן התיקרה, ואני מושכב על מיטה צרה, קושרים אותי על מנת שלא אזיז ידיים או אפול החוצה, מכוונים מעלי מערכת פרוז'טרים,  ותוך שנייה מגיע מוסטפא עם חיוך ושואל אם אני מוכן. כאילו יש לי ברירה. אני מספיק להגיד לו שקר לי בטרם מזריקים משהו ל"ברז" הנעוץ בעורקי,  ואני כבר לא יודע איפה אני בכלל. התעוררתי חצי שעה מאוחר יותר, בחדר התאוששות, פקחתי עיניים וראיתי את החיוך המקסים של הנסיכה המרוקאית שלי. סימן שאני עדיין פה עמכם, מקום שטוב לי בתוכו. אני אצטרך להישאר פה לילה אשפוז והשגחה , אוכל סביר של בית חולים ומחר בבוקר אשלח הביתה.( האחות תמר הגניבה שלי אספרסו כפול בגלל שהיא קוראת של ספרי…הופתעתי ושמחתי). אין זמן להיות חולה, ביום שישי בבוקר אנחנו בטיול גלי במושבה "מלאבס" שהפכה למגה עיר פתח תיקווה. מקווה לא לעכב את החבר'ה. וכעת מחזיר אתכם לפתיח: "פאנטה ריי ". והראייה של החיים תלויה רק בכם. איך אמר האבא הפרטי שלי ז"ל ( ליאון רכטמן): אנחנו לא יכולים לשנות את המציאות הקיימת, אנחנו כן יכולים לשנות את עצמנו, ולברוא את המציאות שאנו רוצים."
יום טוב ושבוע נהדר! העיקר הבריאות והיכולת תמיד להסתכל על החיים באופן אופטימי.