עם נוצר בעקבות הזכרונות הצרובים שלו. אין כמו ליל הסדר להזכיר לנו כיצד צורבים זיכרון. על החג הממשמש ובא ועל פרשת השבוע שנקרא מחר

מאת משה לוי

החגים היהודיים הם חגי זיכרון, וזיכרון יהודי הוא כנראה הארוך ביותר עלי אדמות. אנו זוכרים את מה שקרה עוד לפני שנולדנו, מרגישים כאילו יצאנו ממצרים, מזדהים עם יעקב אבינו הנאבק בלבן הארמי אובד אבי, נמצאים עם אדם וחווה בגן העדן, כמה מאיתנו אפילו מתחברים לתוהו שלפני הבריאה, למקום ללא חוק וללא סדר, לכאוס הראשון ממנו נוצר הסדר. 

הזיכרון היהודי אינו זיכרון מזדמן, חד יומי, הוא אינו זיכרון העבר אלא זיכרון הקובע את העתיד. יציאת מצרים לא הייתה אירוע אחד שקרה פעם, עניין לאנתרופולוגים, אלא אחד האירועים המכוננים בעולם, שבזכותו האמינו אנשים כי אפשר וצריך לצאת ממצרים. אנו עושים תשובה ביום הכיפורים כדי להיות בעלי תשובה כל השנה, או יושבים בסוכה כדי לחוש את הארעיות של הקיום האנושי, מדליקים נרות בחנוכה כדי להאיר את חיינו בקדושה כל השנה. ומה בדבר החמץ? האם לחם העוני שאנו אוכלים בחג נועד להזכיר לנו לחיות חיים כאלו כל השנה? האם המרור שאנו אוכלים צריך להזכיר לנו כל השנה את המרורים שאנו אוכלים? לדברי ההגדה בכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה, ובכל הלילות אוכלים שאר ירקות, לומר כי המצה אינה עיקר ולא המרור. אנו אוכלים מצה לילה אחד כחובה מן התורה, ובשאר ימי החג אסורים רק בחמץ. כאילו שאכילת המצה אינה עיקר, אלא דווקא המאבק בחמץ. 

המשנה בפרק הראשון של מסכת פסחים מביאה מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים: 

רבי יהודה אומר: בודקין אור לארבעה עשר, ובארבעה עשר שחרית, ובשעת הביעור. וחכמים אומרים: לא בדק אור לארבעה עשר יבדוק בארבעה עשר, לא בדק בארבעה עשר יבדוק בתוך המועד, לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד. 

התלמוד מנסה לברר מה המקור לכך שיש שלוש הזדמנויות להיפטר מן החמץ ומביא שלושה פסוקים הדורשים, בלשון שונה, להיאבק בחמץ:

מה טעמו של רבי יהודה? כנגד שלוש השבתות שבתורה: 'לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור', 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם', 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם'…

דעת רבי יהודה היא כי בפסח איננו עוסקים יותר בחמץ, נפרדנו ממנו ואיננו מזכירים אותו עוד. שלושת הפסוקים בתורה, 'בל יראה', 'בל ימצא' ו'תשביתו' דורשים להילחם בחמץ עד הפסח, ומכאן ואילך אנו מתרכזים במצה.

חכמים ממשיכים את המלחמה בחמץ אל תוך החג וגם לאחריו. אם לא בדק לפני הפסח, יבדוק בתוך הפסח, ואם לא בדק קודם, יבדוק לאחר החג. עם כניסת החג ואכילת המצה איננו נפרדים מן המאבק בחמץ, והשולחן חייב להיות נקי מן החמץ הישן גם לאחר הפסח.

 אנו רואים דבר ומתפתים, חושבים שהוא טוב למאכל, אולם בסוף מתברר שהוא חמוץ ומקולקל.
המאבק הראשון בחמץ הוא המאבק בפיתוי לחפש את התפוח, את האסתטי במקום האתי

שלוש דרישות דרשה מאיתנו התורה בפרידה מן החמץ. האחת היא 'בל יראה'. הראייה, כבר בתחילת ספר בראשית בסיפור האישה ועץ הדעת , מובילה לפיתוי. אנו רואים דבר ומתפתים, חושבים שהוא טוב למאכל, אולם בסוף מתברר שהוא חמוץ ומקולקל. המאבק הראשון בחמץ הוא המאבק בפיתוי לחפש את התפוח, את האסתטי במקום האתי.

השנייה היא 'בל ימצא'. יצר הרכושנות שלנו נובע מן החימוד והפיתוי. אנו רואים דבר ומיד רוצים שיהיה שלנו, רוצים יותר, מודאגים ממה שאיבדנו, מפחדים שכל מה שיישאר לנו יהיה רק לחם צר. המאבק בחמץ הזה מבקש מאיתנו למכור אותו, להיפרד ממנו לגמרי, לוותר על יצר הרכושנות שלנו כלפי חפצים וכלפי אנשים אחרים.

השלישית היא 'תשביתו'. לאחר הפיתוי והחימוד מגיעה סכנה החמורה ביותר, והיא התפיחה שלנו. האגו הוא המשעבד הגדול ביותר, ורק בויתור עליו מושגת החירות. אין כמו הגאווה כדי להצר את עולמנו, אין כמו הטפיחה העצמית על השכם ומהתפיחה של האגו כדי להגביל אותנו. הגאווה אינה מאפשרת כל סוג חירות, לא חירות מכפיה ולא חירות למימוש עצמי. אנו שבויים במה שאחרים רואים בנו, בציפיות מאיתנו, בצורך שלנו להיראות. לחם העוני משחרר אותנו גם מן האגו ומהטפיחה העצמית, ואז אנו יכולים להסב כבני חורין.

אנו נדרשים להילחם בחמץ, ובאותה עת לחיות בתוכו

העני אינו בן חורין, ומי שמבטל את האגו שלו לא ייצור דבר. אם לא נתפתה גם לא נלמד ולא נעשה דבר. הטפיחה חשובה מאוד לקיום האנושי, ועל הלחם אנו מברכים ברכה מיוחדת. חכמים מבקשים מאיתנו לחיות בשתי תודעות – תודעת החמץ ותודעת ביטולו. אנו נדרשים להילחם בחמץ, ובאותה עת לחיות בתוכו. לא להתמכר אליו, לא להתנפח יותר מידי, להיות נכונים בכל עת לוותר עליו. להבדיל מכל הזיכרונות היהודיים האחרים, זהו זיכרון מיוחד במינו, זיכרון הדורש מאיתנו אמביוולנטיות.