אולי במקביל למאבק למען החמרת עונשם של רוצחים, צריך להיאבק גם על מניעת הישנותם של מקרים כאלה בדרכים יצירתיות יותר. כמו, למשל, לשלוח את הרוצחים שמוכנים לכך ומתאימים לכך, כחלק מתכנית שיקום, לדבר מול תלמידים והורים. לספר עד כמה האלימות מסוכנת וקרובה. רק שם, בשיחה ישירה, אפשר יהיה להילחם בתופעות האלימות והעבריינות

מאת אבירם זינו

גל האלימות של הימים האחרונים העלה את רמת הערנות של הציבור כלפי תופעות יומיומיות שבהן עוסקות בדרך כלל המשטרה, הפרקליטות ומערכת בתי המשפט. אלימות. ועוד אלימות. בעיקר בקרב בני נוער, אבל לא רק. לא מעט אצבעות מאשימות או תהיות הופנו כלפי רשויות אכיפת החוק. אבל האם הביקורת כלפיהן הייתה מוצדקת? מה הם עושים כדי להילחם בתופעה הקשה? או אולי זה בכלל הסדרי הטיעון שמספרם גדל והולך.

אז מה עושים ברשויות אכיפת החוק? במשרד לביטחון פנים ובמשרד המשפטים החלו לפני מספר שנים

ביישום שיתוף פעולה בין-משרדי עם רשויות המס למלחמה בפשיעה המאורגנת. שיתוף הפעולה היה אפקטיבי מאוד ובאחרונה אנחנו עדים לעוד ועוד גלים של מעצרים של "משפחות פשע" וחבריהם. אבל

המאבק בפשיעה החמורה לא עוסק בבני נוער אלימים. גם לא באלימות רחוב. רק בפשיעה מאורגנת.

ומשרד המשפטים? הפרקליטות נוקטת גישה חד-משמעית בעבירות של אלימות. במקרים רבים לאחרונה נשמעים נציגי הפרקליטות כלוחמים נגד התופעה הקשה שפשטה כאן. אך מצד אחר, יש לא מעט הסדרי טיעון, שהם המפתח לשיקול דעת בענישה. לרוב, ההסדרים מתייחסים רק לסעיפי האישום, ולא לעונש, אבל יש להם השפעה מכרעת על התוצאה. כשמגישים כתב אישום בעבירת רצח והנאשם מורשע – העונש הוא מאסר עולם. תמיד.

החוק מחייב עונש מאסר עולם על עבירת רצח, פרט למקרה של "ענישה מופחתת" מחמת הפרעה נפשית חמורה, התעללות נמשכת או מצב הקרוב להגנה בפלילים. בעבירות המתה, שבהן לא מתקיים במלואו יסוד ה"כוונה תחילה", כלומר לא מדובר בתכנון רצח אלא באדישות, פזיזות או רשלנות, העונש המרבי הוא עשרים שנות מאסר.

הסדרי הטיעון הם גם מחויבי מציאות. שאלות של חסכון בזמן וכסף למערכת המשפטית שממילא לא עשירה בתקנים או מקורות תקציביים בלתי נדלים. חשוב לא פחות הוא גם שיקול התוצאה. כשהולכים לעבירות כמו רצח, השיקול לפיו יש סיכוי שאדם יזוכה מחמת הספק או שיצליח בדרך זו או אחרת להתחמק מהרשעה בגלל נסיבות שונות, מובילה להעדפה של הסדרי טיעון.

נשאלת השאלה, האם יש מקום להחמרה בעבירות אלימות בבתי המשפט ולהחמרה גם עם בני נוער וקטינים? בתי המשפט כותבים כמעט בכל יום על הצורך במתן עונשים כבדים לעברייני אלימות. גם כאשר יש שיקולים לזכותם של הנאשמים – עבר פלילי נקי, "ילדים מבית טוב", או מצב משפחתי הרסני -שופטים רבים מחמירים ומנמקים את בחירתם בשיקולים של הרתעת הציבור.

כך במקרה אחד, בו נגזרו על צעיר, נתאנל ביטון, עשרים שנות מאסר, לאחר שהורשע בהריגה, סמוך למועדון ה"טרמינל" בתל אביב. השופט: "נסיבותיו של אישום זה מהוות עדות נוספת לקלות הבלתי נסבלת בה נקטלים חיי אדם. במקרים רבים הקורבנות הם אנשים צעירים, המקפחים את חייהם, לרוב בשל עניין של מה בכך, ולעתים אף ללא כול סיבה של ממש. הסתמיות של מעשי אלימות אלה, האגביות בה הם נעשים, הזלזול והאדישות להשלכותיהם ולמשמעותם, ובעיקר, היקפם ותדירותם, הפכו את תופעת הסכינאות לגידול ממאיר ומסוכן המאיים על החברה ושומה להילחם בו מלחמת חורמה ממש. במאבק בלתי מתפשר זה ממלא בית המשפט את תפקידו בדרך של ענישה קשה וכואבת".

כך גם בעניינו של חייל שדקר, "סתם ככה", צעיר בתחנת דלק. אז כתב השופט צבי גורפינקל: "אלמלא חברו של לירן, רן, שהושיט את ידו ובלם את הדקירה, לא מן הנמנע שלא היינו דנים כאן בתיק של גרימת חבלה חמורה, אלא חלילה בתיק רצח או הריגה. המעשה שביצע הנאשם לא יכול להתפרש אחרת, אלא כבריונות לשמה".

אביא דוגמה קטנה שממחישה את המורכבות של הטיפול בבעיית האלימות. לפני כמה שבועות הורשע קטין ברצח קטין אחר, פיליפ גלר בבאר שבע. "מקרה נוסף שבו הסכין החליפה את המילים, ובעקבות כך קופחו חייו של נער צעיר, לאחר שנדקר בסכין על ידי נער אחר", כתב השופט מרדכי לוי על מקרה. דווקא בפסק הדין הזהו ניתן עונש מתון יחסית, ולדברי השופט, אלמלא הנסיבות, היה נגזר על הקטין עונש חמור בהרבה. אני רואה דווקא בדבריו של השופט ובתיאור פסק הדין אמירה חשובה. השופט מתאר את השתלשלות העניינים באופן המצייר את כל המעורבים באור שלילי. לכולם היה חלק ברצח. בעיקר לרוצח ולנרצח. שילוב של אלכוהול וחינוך רע. לא בהכרח של ההורים.

השופט כתב אז, כי "חרף גילו הצעיר של הנאשם, אין מנוס מלהקשיח את הלב, לסטות מהמלצות שירות המבחן לנוער ולהשית על הנאשם ענישה מוחשית, מאחורי סורג ובריח, בהתחשב באינטרס הציבורי של ההגנה על שלום הציבור ושל הרתעת הנאשם והרבים", אך עם זאת ציין את הרקע למעשה, את ניסיונותיו של הרוצח לחמוק מהאירוע האלים בתחילה ואת עיקשותו של הנרצח. השופט, בהתייחסו לעונש, כתב על מעשיו של הנרצח, שכללו תקיפה הרוצח באבן, "הגם שאין להתעלם ממעשי המנוח בטרם נדקר."

אולי במקביל למאבק על החמרת עונשם של רוצחים, צריך להיאבק גם על מניעת הישנותם של מקרים כאלה בדרכים אחרות, יצירתיות יותר. לשלוח את הרוצחים שמוכנים לכך ומתאימים לכך, כחלק מתכנית שיקום, לדבר מול תלמידים והורים. לספר להם עד כמה האלימות מסוכנת וקרובה. עד כמה היא מונחת לפתחם. ולא משנה כמה תקנים יהיו למשטרה וכמה יחמירו בבתי המשפט – רק שם, בשיחה ישירה מול ההורים והתלמידים אפשר יהיה להילחם בתופעת האלימות והעבריינות.