"אני לא מאמינה לעצמי ולכם כשאנחנו אומרים שהמחאה הזו לא עשתה כלום, כי חברים אהובים, אני יודעת שמהפכות לא קורות בן לילה. אני יוצאת ב-12.5 כי אני יודעת שאני חלק ממשהו גדול, כי אני מריחה ייאוש ותסכול, זה הרבה יותר מפחיד מריח של כלור, ואני לא הולכת לטאטא אותם", כותבת שיר וייסינגר.  למה אתם יוצאים לרחוב? ספרו לנו

כתב וצילם: נינו הרמן 

לאורך השנים שאלו אותי לא מעט אנשים מה אני מוצא שם, בפלורנטין, בירת הצעירים. הייתי שם עוד הרבה לפני פרוץ מחאת קיץ 2011, ותשובתי היא – אני מוצא כאן דופק של חיים שמרגש אותי, אנרגיה אחרת, חיבור לאנשים שפתוחים לשינוי. פגשתי את אדיבותם, את פתיחותם ואת חוכמתם.  בכל פעם נפעמתי מחדש מהאמון שבהתמסרות שלהם אליי ולמצלמה. בכל מפגש כזה שלי איתם חוויתי את הכמיהה לחזור לאמונה פשוטה באדם וכמה הם מייחלים שיהיה אחרת בארץ הזו. 

את  שיר וייסינגר פגשתי בגלידריה אניטה שבפלורנטין ב-2009, שם היא עבדה. התיידדנו, מאז עשינו דרך, כל אחד בעולמו. פגשתי עכשיו בפייסבוק את דיבור הלב של שיר וביקשתי ממנה רשות להעלות זאת. אני מזמין אתכם לקרוא, ותודה על תשומות הלב. רשות הדיבור לשיר וייסינגר:

טסתי בערך כשאמרו שהמחאה גוועה. חזרתי לפני כמעט חודש. היה לי הרבה זמן מחוץ לעסק כדי לחשוב – למה, כמה, אולי אנחנו סתם מפונקים כמו שבתקשורת אוהבים להגיד?

אולי אני סתם תמימה ובאמת מדובר בשמאל חדש מדי ובולעני מדי?

אולי אני חלק ממחאה שמרמה מישהו? גם אותי?

אני יוצאת לכיכר ב-12.5 כי כבד לי.

כי כשאני הולכת לסופר אני מוותרת על חצי מהדברים שרציתי לקנות, כי אני מרגישה שמשתינים עליי, שצוחקים עליי, שקוראים לי מטומטמת.

כי היום זה מכעיס אותי ברמות ואני חושבת לפני שאני פותחת את הארנק. אני רוצה שגם אתם תרגישו ככה.

כי גבינה עדיין עולה שבעה שקל, והקוטג׳ נהיה סמל מגוחך.

 אני יוצאת כי הייתי שם בשנה שעברה והייתי שותפה לשיח מזן אחר. ואני מאמינה בו, אם הייתם שם גם אתם הייתם מאמינים. לא כי אני נאיבית, אלא כי התפכחתי והקשבתי.

כי ראיתי איך בן אדם אחד שנופל וצועק הוא כלום והרבה אנשים שנופלים וקמים וצועקים הם כוח. בכלל, ראיתי כוח. בתולי, פראי, אולי לא מספיק מנותב? קשה לנתב מיליון אנשים.

אני יוצאת כי אני לא מאמינה לעצמי ולכם כשאנחנו אומרים שהמחאה הזו לא עשתה כלום, כי חברים אהובים, אני יודעת שמהפכות לא קורות בן לילה.

אני יוצאת ב 12.5 כי אני מכבדת את עצמי ואתכם. ואני עדיין, אלוהים יודע איך, תמימות היא לפעמים מפתח – אני מאמינה שבדמוקרטיה שלנו אנחנו כלי המשחק.

אני יוצאת ב-12.5 כי אני יודעת שאני חלק ממשהו גדול, כי אני מריחה ייאוש ותסכול, זה הרבה יותר מפחיד מריח של כלור, ואני לא הולכת לטאטא אותם.

אני יוצאת, בין היתר, כי בעיניי סולידריות זו אידיאולוגיה של אנשים גדולים. כי שנה שעברה אכלתי כאפות רציניות מהמחאה הזו ומההדים משלה, והיה לי מספיק זמן להבין שהרגשתי ככה בין היתר כי דברים זזו, כי תודעה ציבורית זה החלק הארי.

אני יוצאת כי אני לא סומכת על זה ש״מספיק אנשים ייצאו״, כי חשוב לי, כי אני יודעת שזה לא מספיק למחוא כפיים מהבית, כי יותר מדי אנשים אמרו לי ״ברור שאתם צודקים! אבל לא הייתי בהפגנה… מה את מגזימה".

יותר מדי אתם ואתם ואתם, ולא מספיק אנחנו. וזה לא יצליח ככה. כי זה לא עוזר לנו שאנחנו טובים בלדבר.

כי בשנה שעברה הבנתי שאי אפשר רק לדרוש צדק חברתי, צריך ליצור אותו.

כי כשחשבתי על ססמאות לשלטים חשבתי על כולנו, לא על מה יצטלם טוב. כי התהפכה לי הבטן. כי נחמד לחכות. למשיח, לכסף, ליום טוב, לשינוי.

אבל שינוי לא יבוא על מרכבת אש מהשמיים, אנחנו חייבים להביא אותו. אני חייבת.

כי המדינה הזו היא לא מובן מאליו בעיניי, כי אני רוצה לגור פה ולגדול ולגדל, כי אני אוהבת אותה אהבת נפש, כי אני לא הולכת לוותר עליה לפניי שעשיתי הכל כדי שהיא תהיה באמת שלנו.

כי היא פאקינג יקרה לי. 

• באדיבות מרחבי הלב – הבלוג של נינו