הקואליציה האופורטוניסטית החדשה חיסלה את הסיכוי למערכת בחירות עם סדר יום חברתי. חבורת הביטחוניסטים חברה שוב לשותפיה הטבעיים – כל מי שהוא לא שמאלני או ערבי – וחזרה לנרטיב הישראלי הקלאסי: העולם כולו נגדנו, צבא, ביטחון, שטחים ועוד כסף לעשירים

מאת טובי פולק

אחרי שנרגענו מההלם על עזות המצח והחוצפה ששמה שאול מופז ("מנהיג ומוביל" מטעם עצמו ועל-פי הצהרתו שלו); ואחרי שהבנו שמי שכנראה בישל את העסקה, או לפחות תפר אותה, הוא אותו אחד שהודה בהטרדה (לא משנה מאיזה סוג) של עובדת בלשכה ונאלץ לפרוש בעסקה מפוקפקת עם נציבות שירות המדינה (או מה שזה לא יהיה);

ואחרי שראינו את קולות הצהלה של חברי הכנסת הפתטיים, שקיבלו במתנה עוד שנה וחצי על חשבוננו; וזה רק רגע קצר אחרי שהם עצמם התחננו שהגזרה תבוטל ומה פתאום בחירות ומי צריך בחירות ולמה אתם עושים לנו את זה;

ואחרי שהתאוששנו ממופע האימים של נאמני ארצישראל (זו שמעבר לקווי הכיבוש) בוועידת הליכוד והזיעה הקרה שבה התכסה המנהיג הגדול מכולם, כשראה אותם מנופפים מולו בידיים ובפתקים וצווחים באקסטזה;

ואחרי שראינו כיצד המועמד המבריק ויפה הבלורית והג'ל והתואר, מחליף את השאלה (האלמותית) שלו, "איפה הכסף" ב"לאיפה לעזאזל נעלמו לי הבחירות"; ואחרי שהבנו שהטלפון המיוחל של המובחרים הוא בכלל לא זה של אראלה ממפעל הפיס, אלא של איזה מאכר שיכניס אותם לאיזה מקום ריאלי באיזו רשימה ביזארית; ואחרי שראינו את מופע השקרים והביזיון הדוחים ביותר שנראה כאן אי פעם.

המנהיג החברתי מופז. או: איזו החמצה של מהפכה חברתית ודאית

אז אחרי שראינו את כל אלה, בואו נבדוק מה ייצא לנו מכל זה. מי זה מופז הבנו. והרי גם לפני כמה ימים, כשהמנהיג הדגול הציב את עצמו כ"האיש שיוביל את מחאת הקיץ הקרוב", לא ידענו אם לצחוק או לבכות. אז צחקנו. צחוק מר. מי שחשב אחרת שיקום. מופז, עד כמה סמלי ועלוב, הוא בעצם זה שבמעשה הנואל שלו בעצם בגד בחברה הישראלית. מחק את המחאה.

כן, זה בדיוק מה שעשה מופז: הוא עקר ומחק את ניצני המחאה החברתית שהחלו לנבוט כאן. וזה לא שהוא היה עושה בעניין הזה משהו כיו"ר קדימה, ברור שלא; אבל אם הוא היה מרים דגל, כל דגל שהוא, ומוביל את האופוזיציה – יחד עם שלי יחימוביץ – למערכת בחירות אמיצה, נוקבת, מערכת בחירות שהיתה באמת חברתית, לראשונה בתולדות המדינה – הוא אולי היה מאלץ את נתניהו התאצ'ריסט ושטייניץ, הסאנשו-פאנשו שלו, להתייחס במשהו, ולו בשמץ, לענייני הכלכלה-רווחה-שוויון-חמלה, ואולי גם שוויון בחובות ובזכויות וכל הג'אז הזה. ובכלל: למערכת בחירות יש דינמיקה. ומול המנטרה האיראנית השחוקה, מישהו כבר היה מעלה על סדר היום את ענייני החברה, חלוקת הנטל, כן או לא חוק טל, כן או לא שטחים, כן או לא תקציבי רווחה וחינוך ובריאות ודיור ציבורי. נו, אתם יודעים – הדבר ההוא שקיבל את הכינוי "טרכטנברג". כמובן שפרסת מופז רצחה את הסיכוי הקלוש הזה. וכי מה אכפת להם עכשיו? מי בכלל ידגדג להם את קצה הזרת?

נקרענו מצחוק כאשר מופז הפומפוזי הכריז שהוא יבלה את הקיץ באוהל (מטאפורי) בשדרות רוטשילד. ידענו שגם אם הוא נולד בפרס ולא עבר את מבדקי הקצונה, הקשר שלו לענייני חברה ושוויון ורווחה הוא כמו הקשר שבין נתניהו לשלום. נכון, הוא לא אחד מיונקי הסיגרים ושואבי הוויסקי, ע"ע נתניהו-אולמרט-ברק-לפיד, אבל הוא פשוט בוק צבאי. לטוב ולרע – זה האיש. בכל פעם בוחר לעצמו יועץ תדמית, בודק את כיוון הרוח – ונישא לכל רוח.

בכדורגל קוראים לזה שלושער. בפועל אלה שלושה בסירה רעועה אחת

אבל אז הוא פתאום נבחר, ציפי המאמי קמה והלכה לו, והוא – שכחו אותו בבית. מלך בלי ממלכה. פתאום הוא קלט שהוא הולך להיות מנהיג של אין מפלגה, שהוא אולי גירש את לבני בגדול, אבל מפלגה אין. הוא ידע שאם הוא הולך עם עצמו ועם מה שיש לו לבחירות, הוא יגמור בתוך ראש סניף ליכוד בשכונת הארגזים (הוא וארגזי המתפקדים שלו גם יחד). אז, כרגיל בריאליטי שלנו, במשחקי ההישרדות, הוא חיפש לעצמו גלגל הצלה. וההצלה שלו באה בדיוק מן המקום שהוא בא: בית לא עוזבים, זוכרים? וככה יצא שהביבי חטף מהפייגלינים על הראש בוועידה שלו, קיבל זיעה חמה ורגליים קרות – ופתח למופז את שביל הבריחה. ואותו מופז פשוט חזר דרך הקיר למפלגה שממנה ברח לפני כמה שנים דרך החלון. בכדורגל קוראים לזה שלושער: ביבי ניצל מבחירות עם מפלגה שברחה לו למחוזות הקנאות; ברק ניצל מבחירות שבהן לא היה נבחר כלל; ומופז ניצל (זמנית) מהתרסקות ודאית. שלושה בסירה אחת.

המחאה החברתית, הפערים החברתיים, אי השוויון בנטל, ברווח, בכסף, בהכנסות, במילואים, בעבודה, במיסים – כל אלה לא מעניינים אף אחד מבין תשעים ומשהו חברי הקואליציה המפלצתית של ביבי-איווט-ברק-מופז-ישי-ליצמן. היא לא מעניינת אותם ומעולם לא עניינה. לא אותם, וגם לא את שותפיהם ומצביעיהם. כל אגף בקואליציה הזאת נשאר נאמן לדבר אחד בלבד: לעצמו. נתניהו לא ייתן לאף אחד לגעת באג'נדה האולטרה-קפיטליסטית  שלו; ברק לא ירשה לאף אחד להתקרב ללשכתו במגדל הקריה; איווט ימשוך את הזמן עד לכתב האישום או להסדר הטיעון, שדומה שלעולם לא יגיעו – ולמה לו לעשות את זה מהספסלים האחוריים, כאשר אפשר להסתובב בעולם (העולם של איווט כמובן) על חשבוננו? ומופז דואג כמובן לישבנו שלו בלבד.

חיבור  האינטרסים המושחת הזה גזר כליה גמורה, הרס ואבדון, כל מה שנזרע כאן בקיץ שעבר. תקשיבו לחולדאי ("דפני ליף ילדה ואין לה שום זכות"… "לא יהיה שום אוהל הקיץ ברוטשילד…"), תקשיבו ליאיר לפיד, תקשיבו לאלי ישי, תקשיבו לאיווט ליברמן, תקשיבו לביבי, לברק, למופז: הרבה איראן, הרבה "תקציב קשה", הרבה "טלטלה עולמית", "אביב ערבי", "החלטות גורליות", "התעצמות ביטחונית", "דיור לחרדים", "הרחבת התנחלויות", "הכשרת מאחזים"… ובעיקר הביטו במה שעושים פקחי העירייה והמשטרה: לא עוד אביב הנעורים של המחאה הספונטנית. האלות כבר יצאו מהמחסן והזינזנות מתודלקות.

עם ישראל הפסיד את המערכה החברתית לעוד עשור. לעוד דור

עבר הרבה זמן מאז שטואטא האוהל האחרון מהשדרה, ועולם כמנהגו. השיח הישראלי חזר למה שהוא הכי אוהב: עופרת יצוקה ואורניום מועשר. תנו לישראלים נרטיב ביטחוני – והם מה זה מאושרים. מצביעי הימין בישראל הם המזוכיסטים האולטימטיביים: ככל שייענו אותם, הם ידרשו עוד ועוד כאב. המיסים חונקים? המחירים בשמים? הדלק יקר יותר מזהב? הקצבאות קוצצו? אין עבודה? אין פרנסה? אין חיסכון? השמאל אשם. סליחה, המערך. זה הכל המערך. וביבי? והאחריות שלו לכל זה? הוא לא אשם.  מסכן, לא נותנים לו לעבוד. זה המערך, נו. ביבי מלך ישראל חי חי וקיים.

קיץ ארוך ומהביל בילו מאות אלפי ישראלים ברחובות, בתביעה לסדר חברתי חדש. הוקמו ועדות, הובטחו הבטחות, מיליוני מילים ריקות הופרחו באוויר. חכו חכו, אמרו לעצמם הישראלים ; חכו מה נעשה לכם בבחירות. ומה? קודם כל אין בחירות; ולא רק שאין בחירות, המחירים רק עלו; דירה אחת להשכרה לא נוספה. החינוך על הפנים, שוק העבודה הרוס עד היסוד, עבודת הקבלן פורחת, הניצול חוגג. עולם כמנהגו.

אז גם אם מחר יגיעו מאות אלפים לכיכר (ולא יגיעו מחר מאות אלפים לכיכר), עם ישראל הפסיד את המערכה הזאת, לפחות לעוד עשור ואפילו לעוד דור: נבחריו לא סופרים אותו. סליחה: נבחריו יורקים לו בפרצוף. והוא, העם המוכה הזה, לא רק שלא מנגב את הרטיבות הדביקה – הוא רץ לקלפי ומצביע שוב (ושוב ושוב ושוב) בעד אותם סדיסטים שכל כך נהנים לחנוק אותו.

כי בארץ האומללה הזאת יש נרטיב אחד בלבד: האיום הביטחוני. פתח-לנד, חיזבאללה-לנד, חמאסטן ועכשיו איראן. ובמילים אחרות: עזבו אותנו ממחאה-שמחאה: אנחנו מצביעים למי שיותר שונא ערבים. ככה זה, עובדה.