"הנסיך הירוק", בנו של מנהיג בכיר בחמאס שהיה סוכן שב"כ במשך עשור, אינו אלא בוגד בעמו. ייתכן כי שירת נאמנה את ישראל משך שנים ובזכות פעילותו נחסכו חיים רבים, אך הדבר אינו משנה את היותו של האיש בוגד שהסכים לפעול נגד עמו. מה אנחנו יכולים ללמוד מביקורו האחרון בישראל ומהאנשים שהביאו אותו ארצה?

מאת הילאל עאדל

בשנה שעברה יצא לאור הספר "בן החמאס", שכתב מוסעב חסן יוסף, בנו של אחד ממנהיגי החמאס הבכירים בגדה, שייח' חסן יוסף, שבו סיפר על ימיו כסוכן שב"כ שהביא למעצרם ולחיסולם של דמויות מפתח רבות בזירה הפלסטינית במהלך האינתיפאדה השנייה . מיהרתי לקנות ולקרוא את הספר. קראתי אותו וניסיתי להבין את המניעים שגרמו למוסעב, שכונה "הנסיך הירוק", לבגוד בעמו הכבוש; ניסיתי להבין את הסיבות שגרמו לו לעזוב את האסלאם ולהתנצר; ניסיתי להבין את הסיבות שגרמו לו לשנוא את העם הפלסטיני ולחשוב שדווקא הוא האחראי לכיבוש הישראלי! קראתי וגיחכתי, פשוטו כמשמעו, אבל התעקשתי לקרוא את הספר עד סופו.

לאחר שסיימתי לקרוא, פניתי ליוטיוב כדי לחפש ריאיונות מוקלטים של מוסעב ולשמוע אותו מדבר בקולו. אני מעדיף לשפוט אנשים לפי סגנון הדיבור שלהם ותנועת גופם, עיניהם, ידם ואף רצף המילים שהם משמיעים ולא רק דברים שכתבו. ביוטיוב מצאתי עשרות סרטונים של ריאיונות עם האיש והתחלתי לצפות בהם. מסקנותיי מהצפייה בסרטונים לא היו רחוקות כלל מהמסקנה שכבר הסקתי מקריאת הדברים בספרו.

מוסעב יוסף מצטייר בעיניי כאדם שטחי, מוגבל בהבנת המציאות ושטיעוניו בתחומים רבים שבהם עסק שטחיים ורופפים. לא מצאתי ריאיון אחד בשפה הערבית, בו לא הצליח המראיין לדחוק את מוסעב לפינה ולהוכיח לו שהוא שוגה בעובדות ובטענות ובמקרים מסוימים שהוא פשוט משקר. מעניין שמוסעב הפך פתאום לשונא נלהב של הנביא מוחמד, של האסלאם ושל הקוראן, תוך שימוש בסילופים של ממש ובטענות שקריות. כשדיבר על הסוגיה הפלסטינית-ישראלית, נדחק מוסעב לפינה אף יותר, מצב שהוציא ממנו דיבור בקול רם ותזוזות בחוסר נוחות בכסאו.

ב-2007, אחרי שהפסייק לעבוד עבור השב"כ, עבר מוסעב לגור בארה"ב, ומאז הוא לא מפסיק להתראיין ולהציג עצמו כמי שהפך פרו-ישראלי של ממש, תוך שהוא משתלח בעם הפלסטיני ושולח אהבה רבה וחיבוק לעם בישראל ונרתם מרצון למכונת התעמולה המשומנת של ישראל. התנהגות של בן עם אחד המחפש להתחבב באופן אובססיבי ודביק כל כך על בני עם אחר, ובלא כל סיבה מוצדקת לכך, נראית לי כהתנהגות של אדם בעל רגשי נחיתות קיצוניים. כזו היא גם התנהגותם של אותם אלה מבין הישראלים המתלהבים ממוסעב יוסף כאילו היה המשיח בכבודו ובעצמו שמוכיח לעולם שמדינת ישראל צודקת ושהעם הפלסטיני הוא האשם והאחראי לכיבושו.

חלק ניכר מעם ישראל ומהתקשורת הישראלית אוהב במיוחד פרצי רגשות וחיבוקים, ומוסעב משחק בדיוק את המשחק הזה במסעות ההסברה שלו ברחבי העולם ובשליחת רגשי האהבה והחיבוקים מרחוק. עם פרסום ספרו, רבים בציבור היהודי חגגו את דבריו של הפלסטיני-ערבי בשבחי ישראל והשתמשו בהם כקלף מנצח בשיחות חולין עם אנשים שונים כדי להראות שהנה, ראו איך יש פלסטיני יפה שאוהב אותנו ומשרת אותנו בעולם תוך שהוא מוכן לצאת נגד בני עמו, נגד האסלאם ונגד הנביא מוחמד.

אנשים בישראל הפכו לצרכנים כפייתיים של חיבוקים ושל רגשות קיצוניים, ומוסעב פשוט מספק להם את מה שהם צריכים. כמו שהוא מספק לממשלת ישראל (אני יודע שהוא ממון ע"י הארגונים היהודים בארה"ב, אבל ידוע מי מכוון אותם, לא?) את התעמולה הזולה שלו ושלה, כשהיא – פשוט נהנית ממנה ועוזרת לו להמשיך. עזרה ותמיכה זו של ממשלת ישראל למוסעב, היא האמא של העניות. למה? כי הוא בוגד שקרן, וכי רק מדינה עם שקר פנימי יכולה לדאוג כל כך להסברה כשהיא בכלל מדינה כובשת שרוצה להסביר את עצמה – למה היא לא רעה למרות שהיא כובשת, ושהיא האמא של המוסריות למרות שהיא כובשת!

אינני סבור שיש מדינה בעולם שמכבדת את עצמה שתוכל לכבד מישהו שבוגד בעמו. בוגד הוא בוגד הוא בוגד. אמנם, הוא יכול להועיל ברגע מסוים, אך לעולם יוותר בוגד ולא יותר. מוסעב בגד לא רק בחמאס אלא בעם שלו ועל כן, אני סבור שגם בעיני יהודים ברי-דעת, הוא לא יוכל להיות יותר מאשר בוגד. לי נדמה כי אמור להיות ברור לכל עין כי "הנסיך הירוק" היה כלי זול  וחד-פעמי, שעושים בו שימוש עד שנגמרת התועלת שניתן להפיק ממנו ואז זורקים אותו לפח האשפה.

כאילו כדי להוכיח את טענתי, הגיע מוסעב לביקור בארץ לפני כשבועיים. מי פעל ועמל להגעתו? ח"כ איוב קרא, גדול הציונים, הנפלא שביהודים ואבי ההתיישבות בארץ ישראל. על ח"כ קרא לא אשחית מילים, בעיקר כדי לחסוך מכם את דעתי על האיש, אך ישנה חשיבות וסמליות רבה לעובדה שהיה זה דווקא איוב קרא שפעל להבאתו של מוסעב לארץ: הדבר יכול ללמד עד כמה שני האישים הללו דומים בעצם ואיך המפגש ביניהם הוא בעצם מפגש בין אנשים דומים, החולקים את אותם תסביכי נחיתות ואת אותה תודעה קורבנית.

מוסעב חסן יוסף הוא טיפוס מיושן שרוצה בכל מאודו להיות מודרני. הוא מנסה בכוח להיות מה שהוא תופס כאדם מערבי ונעלה. שאיפתו הזו מגיעה עד כדי גרוטסקה, כשהוא צולם מסתובב בחום התל-אביבי חנוט בחליפת משי אפורה וחמה, כשהוא נוטף זיעה, ונראה כמי שחושב שהחליפה תעשה אותו למכובד יותר. מעל כל במה הוא מטיף לכל שומע שהיהדות והנצרות הן דתות נפלאות בעוד האסלאם היא דת נוראה שסופה כלייה. ההתנהלות שלו נותנת הרגשה שאין לאיש כל אג'נדה אלא מחלה נפשית שגרמה לו לעשות מה שעשה ומעל לכל – רצון להיות נאהב ומקובל, גם אם רק אצל האויב. בשל כך התהלך "הנסיך הירוק" בתל אביב בראש מורם, חושב כי הוא נסיך אמיתי. מתהלך לו ברחובות ומחפש שיראו אותו וישמעו את המסר שלו: "אני, אני זה הפלסטיני, בנו של חסן יוסף ממנהיגי החמאס שבגד בעמו ומשרת אותכם. אני אוהב אותכם".

אני סמוך ובטוח, שאם ישאלו את כל בכירי המדינה בזירות הפוליטית והביטחונות לגבי מוסעב יוסף, לא תישמע מפיהם שום מחמאה כנה לגביו. אולי רק פרצי צחוק רפים וכבושים. דעתי האישית היא כי מוסעב ודומיו אינם יותר מנייר טואלט – נחוץ מאוד ברגע מסוים ומיד עם תום השימוש בו – ממהרים להיפטר ממנו. זהו גם גורלו הבלתי-נמנע של מוסעב. הוא יזרק מהר מאוד לפח האשפה של ההיסטוריה, שכן איש- גם בקרב הציבור היהודי – לא באמת אוהב או מכבד אדם שהוא לא יותר מאשר בוגד. אני לא מכיר מקרים שבהם בוגד קיבל אהבה וכבוד מהצד שלמענו בגד, כי מי שבוגד בעמו – יהיו הטעמים לכך מוסריים ככל שיהיו – נותר בוגד שפל, שעלול לבגוד גם בצד שלטובתו הוא בגד מלכתחילה.