דברים שנאמרו על קברו בלוויה אתמול
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
ג' אב תשע"ב
הרב עדית לב, רבנים למען זכויות אדם והחזית החיפאית
משה, נפגשנו שנה שעברה במאהל, היינו שותפים לדיונים רבים בשעות לילה מאוחרות במאהל. רק אחרי שפורק המאהל ניגש אליי חבר אחר מהחזית החיפאית וסיפר לי כי אתה זקוק לסיוע במיצוי זכויות. במפגש הראשון שאחרי פירוק המאהל ניגשתי אליך והצעתי את הסיוע של מרכז הזכויות של "רבנים למען זכויות אדם", כבר בשיחה הראשונית הזו, בהפסקת הסיגריה של הדיון "המחאה לאן" אמרת לי שתשב איתי ונעבור יחד על המסמכים, אבל אתה לא אופטימי. הוספת גם שלרחוב אתה לא תגיע. אני לא זוכרת מה עניתי באותו רגע, אני זוכרת שהייתה בי האופטימיות שיש לי לגבי כל אדם שנכנס בדלת של מרכז הזכויות שלנו, התקווה שהפעם נצליח. ידעתי שיש לנו עשרה חודשים למנוע את ההגעה לרחוב. והתחלנו לעבוד.
ככל שעברו החודשים והדלתות נטרקו בפנינו, הייאוש שלך הלך וגבר. במאי הצלחנו במאמץ משותף עם סיוע של חברים נוספים לחזית לקבל את קצבת הנכות בחזרה, אבל את הסיוע בשכר דירה לא הצלחנו לקבל. לא עזרו המכתבים, עורכי הדין והפניות של ח"כ אורלי לוי. פנינו מכל כיוון אפשרי, בשבועות האחרונים לחייך עבדנו שלושה אנשים בניסיון לשנות את רוע הגזירה ולא יכולנו. בתחילת יוני אמרתי לחברות במרכז הזכויות שהמקרה שלך הוא הכישלון הכי גדול שלי במיצוי זכויות, כי הגיע לך ולא הצלחתי לגרום למדינה להבין את זה.
ביום שישי אמרת לי: “אני את הפרוטסט שלי אעשה לבד", ועשית אותו לבד, וסחפת את כולנו למערבולת.
שמת מול החברה שלנו מראה, מראה נוראית של איך נראה העוני במדינת ישראל 2012, העני הוא מבוייש ומושפל, עובר מסכת בלתי נתפסת של ביורוקרטיה, ובסופו של דבר מקבל סיוע שלא מאפשר לחיות ולא מאפשר למות, ומחייב אותו לקבץ נדבות על מנת לשרוד.
מאז שהקמנו את מרכז הזכויות של "רבנים" בחדרה, כמעט כל יום, עם כל סיפור של אנשים במצב דומה לשלך, מהדהד לי בראש המשפט מברכת המזון:
אֱלֹהֵינוּ. אָבִינוּ. רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ. וְהַרְוַח לָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָּׁר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד:
ואני חושבת כמה היו הרבנים שלנו חכמים, כי במדינה שלנו – מתנת בשר ודם כרוכה בבושה וכלימה.
יש בישראל היום יותר מ- 20,000 משפחות ויחידים במצבו של משה, הנמצאים כפסע ממגורים ברחוב, שרעבים ללחם, שאין להם מספיק כסף ללכת לרופאים ולקנות תרופות, ושאין להם את הכסף לכסות על חולייה של מערכת החינוך ההולכת ומתדרדרת, ואין להם זכאות לסיוע מספק מהמדינה.
משה, המראה ששמת לנו מול הפרצוף – אומרת די!
אמרת לנו שהגיע הזמן לתבוע מהמדינה לפתור את המשבר הלאומי הזה, ולא, בניגוד למה שאמר ראש ממשלת ישראל, זוהי לא טרגדיה אישית – זוהי טרגדיה לאומית.
הגיע הזמן שלאזרחי מדינת ישראל יהיה דיור ציבורי ראוי, שתהיה מערכת בריאות ציבורית טובה, מערכת חינוך ציבורית מצויינת, ומערכת רווחה שמסייעת למי שזקוק לעזרתה.
הרב השל אמר: “בחברה דמוקרטית יש קומץ של אשמים, אבל כולנו אחראים".
אנחנו, פעילים חברתיים מזה שנים ארוכות וכל הרבים שהצטרפו למאבק החברתי בשנה האחרונה – קיבלנו על עצמנו את האחריות הדמוקרטית לשנות את המדינה שבה אנחנו חיים, להפוך אותה למקום שבו תתקיים מעלת הצדקה הגבוהה ביותר של הרמב"ם: ""והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (ויקרא כה, לה) כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".
ממשלת ישראל, היא זו שלא קיבלה על עצמה את האחריות למעשיה, היא זו שאשמה במוות המיותר של משה.
שרי ממשלת ישראל – אתם שמחים לקבל את הכיבודים של תפקיד השר, אבל מתעלמים בבוטות מהאחריות הכבדה שמתלווה לתפקידכם, האחריות לאזרחי מדינת ישראל. אנחנו לא ניתן לכם לשכוח מה התפקיד שלכם, ואנחנו לא נאפשר לכם להמשיך לנהל מדיניות כלכלית חזירית על גבנו, אזרחי המדינה. אתם אשמים במותו של משה, אתם אשמים במצבם של דרי הרחוב ודרי הספות במדינת ישראל, של הרעבים והחולים והמתמודדים עם עוני.
אנחנו דורשים מכם להקשיב לדברי בית המשפט העליון: "כבודו של האדם כולל בחובו… הגנה על מינימום הקיום האנושי… אדם המתגורר בחוצות ואין לו דיור, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הרעב ללחם, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם שאין לו גישה לטיפול רפואי אלמנטרי, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע; אדם הנאלץ לחיות בתנאים חומריים משפילים, הוא אדם שכבודו כאדם נפגע".
מכאן אנחנו דורשים היום – שלא יהיו יותר אנשים שכבודם ייפגע,שלא יהיו יותר אנשים שחייהם ייפגעו.
אני מתפללת שמשה יהיה הקורבן האחרון,
ימים אלו של בין המצרים, הם ימים קשים, ובתוך הקושי הזה אני מבקשת מכל אותם אנשים שנמצאים במצוקה נוראית, אנא שמרו על נפשיכם וגופיכם. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד', טו').
יוס ברוך, ממובילי החזית החיפאית בה היה חבר משה סילמן ז"ל
משה
בחלקת אדמה צנועה זו בה אנו טומנים את גופך היום, אנו מקווים כי תמצא סוף סוף מנוחה.
אותה מנוחה, שלוות הגוף והנפש, אותה הרווחה אותה בקשת במקומות רבים כל כך, בדרך הייסורים הארוכה מדי שעברת: בסניפי הביטוח הלאומי, במשרדי עמידר, במסדרונות השלטון שדלתותיהם נטרקו בפניך, וגם ביננו בחוגי המחאה החברתית.
אדם טוב היית, משה סילמן, וכשהיה לך לתת, נתת ביד רחבה, לאלה שלא היה להם, לאמא ולמשפחה.
כבר שנה, שאנו, פעילי החזית החיפאית, פוסעים יחד בנתיבי המחאה, ואתה, בעוניך הרב, מגלה רק למעטים את עומק המצוקה האישית שלך, מפזר סימנים של מצוקה אך שומר על גאוותך.
"אני לא מוכן להיות חסר בית", אמרת לנו. "אני לא מבין את זה, תעשו משהו, אתם כל הזמן מדברים, אתם לא מבינים שאין זמן?".
אשמנו.
לא היינו בוטים מספיק. לא הפכנו מספיק שולחנות. לא היינו פוליטיים מספיק, ולא הבערנו את המדינה.
עידית הפכה עולמות בשבילך, אבל הם, ערלי הלב, לא ראו את האדם שמאחורי הטפסים, והמשיכו לומר שלא מגיע לך.
ואברי, ומתן, ועמית.. כמה אנשים טובים השתדלו עבורך, וחומות האטימות הממוסדת עמדו בפניהם איתנות.
מה נשאר לו לאדם שאין לו?
מה נשאר למי שאין מזון בריאות ומעון?
מה נשאר לך אחרי שלקחו לך את ממונך, ואת ביתך, והשאירו אותך עני חולה וחסר כל?
נשארו לך שניים: כבודך, וחייך.
נשארה לך זכות אחת ויחידה, הזכות לסרב, הזכות למרוד.
ובשם הריבונות שלך על חייך, ובשם כבודך, בחרת להצית את עצמך לא כמפלט מחיי יאוש, אלא כמעשה של נתינה.
אמרת לנו: "אני הולך להעיר את המדינה הזאת, אני הולך לזעזע את המדינה".
הערת אותם משה, עכשיו הם מזועזעים.
להתאבד אפשר גם בשקט בבית. רבים מדי העניים המתאבדים.
אבל אתה בחרת ללכת לעיר זרה, ולשאת שם הצהרה.
חיכית עד שטוהר בת ה-13 וסמדר ומיכל מחיפה תתרחקנה ממך, ואז הבערת את עצמך.
כמה רחמים היו בך כלפי אחרים, אלוהים, רגע לפני שחוללת לעצמך את האכזרי מכל.
אנחנו מבינים משה. הזעקה שלך היא הצהרה של תקווה. כי אדם אינו פוגע בעצמו פגיעה כל כך חמורה, אם אין בו אמונה שהמעשה שלו יהיה עבור אחרים נקודה של התחלה, התחלה של מפנה.
על קברך הפתוח, אנו נשבעים היום במילים שלך עצמך, לתקן את המדינה, ולזכור אותך כפי שהיית, גאה, ישיר, בודד, בוער, עמוד אש לפני המחנה.
היה שלום משה,
בשם המחאה לצדק חברתי
בשם המחאה לצדק חברתי
בשם המחאה לצדק חברתי
יובל בן עמי, פעיל בחזית החיפאית בה היה חבר משה סילמן ז"ל
משה, שלום.
במשך שנים לימדו אותי ערכים של עשייה ושל רעות. הסבירו לי על חשיבות העזרה ההדדית בבית ספר ותנועות הנוער. גם בשירות הצבאי.
אני בן לדור שמבין שהערכים הללו הולכים ונעלמים בחברה הישראלית.
זה הדור שלי שממלא את הכיכרות בשנה האחרונה. שמניף דגלים ומארגן עצרות והפגנות. שחוטף מכות משוטרים.
אנשי יחסי ציבור מטעם וטוקבקיסטים בתשלום קוראים לנו אנרכיסטים ומסוכנים, וזה כואב. אבל אף אחד מהדברים האלה לא גרוע כמו המכות שהמדינה הנחיתה עלייך.
ומנחיתה על אלפים רבים של אזרחים קשיי יום.
מדי יום.
שמי יובל ואני פעיל בחזית החיפאית בשנה האחרונה ביחד עם משה.
אני מוכר כאיש עשייה. אבל לא יכולתי לעשות כלום כדי לעזור למשה בשנה האחרונה.
ולמרות זאת אני לא מרגיש אשם על מותך.
לאורך כל השנה האחרונה חזרת ואמרת שאנחנו נחמדים מדי. שעד שנביא את השינוי אתה כבר לא תהיה פה, ועכשיו אני יודע למה התכוונת.
ייתכן ואנחנו נחמדים מדי, אבל אני מבטיח לך שאנחנו לא נהיה "נוער הנרות".
אני לא מרגיש אשם על מותך.
אני מרגיש אשם בשביל ההורים שלי, וההורים של כולנו.
הדור שנתן שכם ליצירת מציאות מעוותת כל כך. הדור שהצמיח מנהיגים כושלים כל כך.
אני מרגיש אשמה ובושה בשביל מדינת ישראל.
שהיית צריך להצית את עצמך כדי שניקח רגע לעצור ולחשוב איך הגענו עד לפה.
עכשיו אנחנו מבינים שצריך להשחיז שיניים ולחשוף ציפורניים.
בשביל אלו שכבר לא יכולים להגן על עצמם.
אני נשבע בשם הדור שלי, שנמצא פה מסביב לקבר וברחבי הארץ:
המשימה שלנו – לקחת אחריות מלאה.
על מפוני הדיור ונפגעי הקצבאות.
לקחת אחריות על סדר יום אזרחי. על החינוך והבריאות. על המערכות הציבוריות המופרטות.
כמו שדרשת – נגיע אל הכנסת. בזכות ולא בחסד.
ונשנה את המציאות כך שלעולם לא יגיע איש לכדי מעשה כה נורא.