יצחק אבינו הולך להתבודד ולבקש נבואה ב"באר לחי רואי". יצחק אבינו מתפלל בתקיפות לה' עבור פריונה של רבקה. יצחק יוצא לשוח בשדה. עשו הוא איש שדה. יצחק אבינו אוהב את עשו כי ציד בפיו. יצחק הוא האב היחיד עליו מסופר כי הוא אוהב מטעמים. יצחק מריח את ריח השדה שבבגדי עשיו ומכיר שזהו מקום מבורך. הוא לא רק בונה מזבחות כמו אביו אברהם, אלא הוא גם חופר בארות. יצחק הוא האב היחיד שלא עוזב את ארץ ישראל.

מדוע יצחק אוהב את עשו, האם זהו "הימור כושל" של יצחק? האם הוא לא ראה ולא ידע כי עשו "יוצא לתרבות רעה"?

התורה מציבה זה מול זה את האוהל והשדה, את הפנים ואת החוץ, איש תם יושב אוהלים ואיש הציד והשדה. התורה מציירת לנו את עשו כאדם בעל עוצמות, אנרגיות רבות. אדם שיוצא מחוץ לבית, מחוץ למרחב הציוויליזציה, אל השדה, אל המרחב הפרוע וחוזר בחזרה אל הבית עם ציד חדש, עם בשורה חדשה. לעומת יעקב המאיר ומתקן את הבית ואת האוהל, עשיו איננו יכול להשאר בתוך אוהל או איננו יכול להצטמצם לכלי מסוים. הוא צריך את המרחב, את החופש והאנרגיות הקיימים בעולם שבחוץ.

על פי תורת הסוד, נשמתו של עשיו שייכת לעולם התוהו. עולם התוהו הוא אותו מצב שאנו קוראים עליו בתחילת בראשית "והארץ הייתה תוהו ובוהו". התורה איננה רק מספרת לנו שהיה בלאגן, אלא היא מבקשת לספר לנו שלפני שהקב"ה התחיל לתקן את העולם ולסדר אותו בצורה מאורגנת, כאשר כל דבר ודבר עומד בפני עצמו – שמים וארץ, יום ולילה וכו' – היה עולם אחר שנחרב. עולם התוהו מאופיין בכוחות גדולים ועצומים כאלו שלא התאימו לכלים שבהם ביקשו לשכון. עולם התוהו גדוש בדרישה לאמת גדולה. אך הבעיה היא שכאשר כל כחו וכל מידה מבקשים להיות האמת הבלעדית הרי שהכלים נשברים והעולם נחרב.

הרב קוק זצ"ל ("נשמות עולם התוהו" בתוך זרעונים, אורות) מסביר שתמיד לאורך ההיסטוריה האנושית ישנם אנשים שנשמתם חוצבה מעולם התוהו. אנשים אלו תמיד עוצמתיים ובעלי דרישת אמת בלתי מתפשרת. תמיד הם ידרשו אמת ויתבעו מסרים שונים שמחוץ למערכת החשיבה החברתית המקובלת. אנשים אלו מאתגרים את החברה משום שהם רואים את הצעד הבא, הם רואים את האמת הגדולה יותר מזו השוררת בתודעת רוב האנשים.

ומה פשר שמו של עשו? רש"י מסביר שעשו הוא מלשון עשוי, דהיינו, שהוא נולד כמו אדם מבוגר: "לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו כבן שנים הרבה". במילים אחרות, עשו מתחיל את חייו היכן שרוב האנשים מסיימים. הצעד הראשון של עשו הוא כבר יותר רחוק מהיכן שרוב החברה שסביבו אולי תגיע וממילא הוא מחפש את המשמעות מחוץ לבית.

אך אליה וקוץ בה. דווקא בשל העוצמה הגדולה, לרוב כוחות אלו מעורבבים עם חסרונות וקליפות. כאשר אנו מסתכלים ובוחנים את המרחב שמחוץ לבית, מחוץ לבית המדרש, מחוץ לד' אמות של הלכה, אנו מוצאים עולם אנרגטי ומלא כוחות ואכן עינינו הרואות שכוחות אלו עלולים להיות לרוב מסואבים ונגועים בבעיות רבות. אם כן, המלאכה הנדרשת מאיתנו – אלו השואפים בתיקון התוהו – היא אפוא מלאכת בורר. עלינו לברור את הגרעין מהמוץ והתבן, את האוכל מן הפסולת.

השדה הוא מקום הבירורים. הבית, לעומת זאת, הוא מקום של טוב. הבית, המשפחה, הם המרחבים המוגנים של האדם. הם המקום שבו האדם מרגיש שהוא טוב, שיש לו מקום כפי שהוא ללא צורך לתקן את עצמו או להיות מישהו או משהו אחר. בעיניהם של ההורים הבן או הבת טובים ומעולים. כל החסרונות כמעט ובטלים ונבלעים במבט האוהב והחיבוק החומל של ההורים. ר' יוסף חיים מבגדאד (הבן-איש-חי) מחבר בין איסור מלאכת בורר בשבת לבין האיסור הנאמר בתורה: "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" וזאת משום ש"היום לא תמצאהו בשדה". בשדה שייכת עבודת הבירורים אך לא בבית.

יצחק בעצמו הוא איש השדה. הוא האיש שיוצא מהבית אל מקום "באר לחי רואי" בשביל לזכות לנבואה, הוא שיוצא לשוח בשדה לפנות ערב. יצחק אוהב את עשיו לא מתוך הימור, אלא מתוך הזדהות ואמונה עמוקה בדרכו. יצחק איננו שייך למרחב הבית.

אברהם אבינו גדל בתוך עולם של תוהו, בתוך עולם של כוחות גדולים שנוצלו לעבודת אלילים. אברהם אמנם יוצא מארצו ומבית אביו אל מסע גדול ומדהים, אך בעצם פניו תמיד אל בניית בית. אברהם יוצא מן השדה ומחפש בית ולשם כך התורה מדגישה עבורנו שהוא נוטה את אוהלו בארץ כנען ואברהם תמיד נמצא בזיקה אל האוהל. יצחק, לעומת זאת, הוא הילד שמבקש לצאת מהבית אל השדה. יצחק מבקש את מה שמחוץ לבית, את שמעבר למציאות הנתונה והפשוטה. לכן יצחק מסתובב בבאר לחי רואי – מקום התגלות המלאך להגר. לכן יצחק יוצא לשוח בשדה.

תפילתו של יצחק מכונה בתורה "עתירה": "ויעתר יצחק לה' נוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה". על פי חז"ל, יצחק מפציר בקב"ה שיברך אותו ואת אשתו בפרי בטן – כלומר יצחק איננו מוכן להשלים עם המציאות הריאלית הנוכחית, ותפילתו מועילה.

רבים עמדו על כך שהציווי על העקדה נאמר רק לאברהם ואילו יצחק שמע זאת רק מפיו של אביו. זאת ועוד, יצחק היה בן 37. מדוע אם כן הסכים יצחק באופן כה פשוט להיעקד ולעלות על גבי המזבח?! לאור הדברים עד כה התשובה די מובנת. ליצחק יש תביעת אמת והוא "לא סופר" את העולם הזה. בעוד שאברהם צריך ציווי על מנת לעקוד את בנו הרי שעבור יצחק זוהי מציאות פשוטה. מעבר לכך שהקרבת קרבן היא תמיד חיבור אל המעבר, מעצם העובדה שהגשמי מוקטר באש השמיימה, ליצחק יש תודעת אמת מפותחת. אין לו סנטימנטים כלפי גופו. אם זאת האמת, אז זאת האמת. יצחק שייך לעולם של דין, שגם הוא מגיע מהתביעה הבלתי מתפשרת של עולם התוהו. אותה תביעה שעמה ביקש הקב"ה לברוא את העולם, אך ראה שאין העולם מתקיים, אזי שיתף עמה מידת הרחמים.

זאת הסיבה שיצחק אוהב את עשו – כי ציד בפיו, כי עשו הוא איש השדה. ישנו פער בין פשטי הפסוקים לבין המדרשים. בפשטי הפסוקים אין שום אמירה ביקורתית או שיפוטית כלפי עשיו. הוא מכבד את אביו ודואג לו וכן יצחק אוהב אותו. אולם מדרשי חז"ל חוזרים ומדגישים את רמאותו של עשו. מה פשר הפער הזה? דומני שהפער הזה הוא הפער שבין המציאות הריאלית לבין האופן שבו יצחק ראה את עשו. אליבא דאמת עשו השתמש בכוחות הגדולים שלו בצורה לא מתוקנת ואת זה מבטאים מדרשי חז"ל. אך הפסוקים מסתכלים על עשו מנקודת מבטו של יצחק. יצחק, כאחד שנשמתו קשורה אף היא לעולם של תוהו, בתור איש השדה, מביט על עשו ורואה את הטוב שבו, את הפוטנציאל העוצמתי הטמון בתוכו. יצחק לא היה תמים, אלא הוא האמין שהוא יצליח לברור את האוכל מתוך הפסולת.

אלא שכפי שעולם התוהו הבראשיתי נחרב בשל עייפות החומר, דהיינו שהכלים כבר לא יכלו לסבול את האור הגדול, כך בדיוק קורה הן לעשו והן ליצחק. סיפורם האישי וכן מסגרת הסיפור הכללי של התורה מקבלים תפנית חדה כאשר עשו ויצחק מתחילים לדעוך. עבור עשו כל חייו משתנים כאשר הוא מתעייף. עשו, שמתואר כאיש האנרגיות והעוצמה, חוזר הביתה מן השדה "והוא עיף". גופו של עשו איננו חזק דיו לשאת את מטעני השדה וזה הרגע שבו עשו מחליט לוותר על הבכורה שהיא ההנהגה וההובלה ומתוך כך נושא שתי נשים שאינן לרוחם של יצחק ורבקה. זה הרגע שבו יצחק מתאכזב מעשו.

אכזבה זו מהבן אותו ראה יצחק כממשיך דרכו הגדולה מביאה את יצחק אולי להתאכזב מעצמו וגופו כושל והוא מתעוור, וכדברי ר' אלעזר במדרש: "לא כהו עיניו של יצחק אלא מרעתו של עשו". [מדרש אחר רואה בעוורון זה עונש ליצחק על כך שהוא כעס על עשו. במילים אחרות, יצחק היה צריך להמשיך ולהאמין בעשו ולא לכעוס עליו]. מכאן והלאה יצחק מאבד בפועל את ההנהגה. רבקה מתחילה למשוך בחוטים ולהכתיב את הסיפור בעצמה.

הרב קוק, במאמר הנזכר, צופה בעיני רוחו הנבואית כי בעתות גאולה נשמות התוהו ילכו ויתגברו בעולם. בתוך כך תגבר הבקשה למסרים ורעיונות, ערכים ומוסר כלליים, שנכונים עבור כולם ועבור הכל ואינם מצטמצמים לתחנת ביניים כזו או אחרת. דורנו אנו מלא עד אין קץ בנשמות כאלו. מבט חטוף מסביב אל החברה הישראלית והחברה הכללית רואה כוחות כבירים המבקשים את מה שמעבר לאופן שבו החברה – הישראלית והכללית – בנויה ומאורגנת. במובן מסוים, אפילו תופעת הפרעות קשב וריכוז החמורה של דורנו קשורה לכך. שהרי, הפרעות אלו הם בדיוק תופעת הגוף שאיננו יכול לנווט נכונה את המגוון הרב של הבקשות הבוערות בתוך התלמיד. אלו אנשים שמתקשים לצמצם עצמם לנתיב אחד וקטן. אכן, הרבה הרס וחורבן מביאים איתן נשמות התוהו ובסופו של דבר הורסות הן את עצמן. אולם לא להלחם בהם קורא הרב אלא אדרבה, לאמץ את לשד חייהם ומסריהם הנוקבים.

אבל באמת לא היה פחד, רק חוטאים בעלי נפשות חלושות וחנפים הם פוחדים ורעדה אחזתם. אבל גבורי כח יודעים, שגילוי כוח זה הוא אחד מהחזיונות הבאים לצורך שכלולו של עולם, לצורך אימוץ כוחותיה של האומה, האדם והעולם. אלא שבתחלה מתגלה הכוח בצורת התוהו, ולבסוף ילקח מידי רשעים וינתן בידי צדיקים, גבורים כאריות, שיגלו את אמת התיקון והבניין, בעוז רוח של שכל צלול ואמיץ ובאומץ נפש של הרגשה והתגלות מעשית קבועה וברורה. הסופות הללו יחוללו גשמי נדבה. ערפילי חושך אלו יהיו מכשירי אורים גדולים. "ומאופל ומחושך עיני עורים תראינה". (הרב קוק זצ"ל, זרעונים).

כדי שנשמות התוהו יוכלו להתממש בעולם ולא להתעייף ממנו חייבים האנרגיה והאור הכאוטי להכנס לתוך כלים של תיקון. חייבים הם המסרים והערכים הגבוהים הללו להתרגם לפן מעשי קבוע וברור. מתואר כאן תהליך שבו הצדיקים ילמדו את כוח התוהו ויממשו אותו בעולם מתוקן. זאת הנקודה שבה מתחילים חייו של יעקב להשתנות. יעקב, איש תם יושב אוהלים, בעקבות תובנות של רבקה אמו, מחליט להלביש על עצמו את ידי עשו, להשתמש בכוחותיו של עשו ולשלב אותם בתוך כלי התיקון שלו וביחד ליצור את עם ישראל. אלא שדרך הרמאות שבה גנב יעקב את הברכה תהיה בעוכריו לאורך כל מסכת חייו. אולם הפספוס אולי הגדול ביותר יהיה כאשר עשו יבקש לחזור לחיק אחיו בשלום ויעקב מצדו יפרש רצון זה כנקמה המבקשת את מותו.

האם סופם של נשמות התוהו מוכרח להיות טראגי, האם לעולם ימרדו בכל הכוח ויביאו את התובנות שבמעבר, אך בסוף יתעייפו? כאן דומני שמשקל רב נתון על כתפיהם של אנשי התיקון. במידה שאנשי התיקון לא יפחדו מנשמות התוהו, ככל שיצליחו לברור את הגרעין מן המוץ והתבן, ככל שיהיו בעין טובה, כך לא זו בלבד שהללו יצליחו לאמץ לחיקם את אורות התוהו ולצקת אותם לכלים של תיקון, אלא שעין טובה זו תשפיע גם על אותן נשמות התוהו. אנשי התוהו בעצמם יצליחו לראות את הטוב שבכאן ועכשיו ואף הם יבקשו לממש את עוצמתם ואיכותם לא על ידי הרס ואנרכיה אלא באמצעות בנייה ותיקון.