מבט אחר על הפוליטיקה הערבית בישראל

במה נכשלה המנהיגות הערבית בישראל וכיצד האיצו כשלונותיה וקוצר-ידה תהליכים של ניכור מהשתתפות פוליטית ברחוב הערבי? כיצד שיחק הדבר לידי גורמים שונים בזירה הפוליטית בישראל כדי להגביר את הדחיקה של ערביי ישראל לשוליים?

Print Friendly

השתתפתי לאחרונה בדיון אודות החברה הערבית בנוכחות נציגות זרה שאנשיה הפגינו בקיאות בפרטי הפוליטיקה הערבית בישראל. ובכל זאת הקשיתי בשאלה סביב החלק הלא-מדובר בשיחה על החברה הערבית, על כמעט מחצית החברה שלא הצביעה בבחירות בעשור האחרון (למשל, רק כ-53% השתתפו בבחירות האחרונות לכנסת). למחצית זו לא היה שום ייצוג בשיחתם. ואכן, מי מייצג מחצית זו של החברה הערבית בישראל? שאלה זו מובילה אותנו אל הפוליטיקה הערבית שנותחה עד כה במושגים של מיעוט, רוב והיחסים ביניהם.

ניתן לטעון מספר טענות מוכרות בדבר הסיבות המשוערות להימנעות זו כמו, הימנעות ממניעים אידיאולוגיים; אקט מחאה נגד מדיניות שלטונית מתמשכת של הדרת המיעוט הערבי וקיפוחו; השתקפות של אחת ממגרעות הדמוקרטיה הייצוגית (בניגוד לזו השיתופית) המייצרת מגנונים החוסמים השתתפות אזרחית ותחושות של ניכור ורתיעה מהשתתפות פוליטית; תגובה טבעית לעליית קרנן של ארגוני חברה אזרחית המייתרים את הפעילות המפלגתית ואת הייצוג הערבי בכנסת. אלא שטענתי כאן היא שעיקר ההימנעות נטועה עמוק בטיבה של התרבות הפוליטית שאותה יצרו הכוחות הפוליטיים הפועלים בקרב החברה הערבית.

אנסה להציע כאן ניתוח שונה ממה שמומחים לערבים או מזרחנים ערבים מציעים בדרך כלל. קביעתי היא שרוב הנמנעים שהצביעו בעבר נמנעים כעת כאות מחאה ברורה (המובעת על-פי רוב בכתיבה או בדיבור בכנסים בערבית) נגד המנהיגות הערבית מכל הזרמים וכנגד כישלונותיה המתמשכים בהתנהלותה מול הרוב היהודי, המדינה ומוסדותיה. ובכן, דיון זה יחרוג מגבולו השיח המוכר של המנהיגות הערבית כקורבן האולטימטיבי של הרוב היהודי המתעמר בה ומנסה לשמר את ההגמוניה שלו במרחב. שיח זה נכון ביסודו, אבל היושר מחייב להגיד שהמנהיגות הערבית עושה בו שימוש מוטֶה במטרה להסתיר את כישלונותיה ברמות שונות של הפעילות.

אחד הכשלים ההיסטוריים של המנהיגות הערבית בישראל הוא העדר יכולת ורצון להפוך את שאלת המיעוט הערבי הפלסטיני בישראל מסתם שאלה פוליטית לשאלה מוסרית המהדהדת על מפתן ביתו של הרוב היהודי, שמצידו נעדר כל יכולת לסלקה משם. הדבר נעוץ בתרבות פוליטית הלוקה בחסך מוסרי ואתי, הן ברמת היחסים עם "האחר" היהודי, והן ברמת ההתנהלות הפנימית של הארגונים הפוליטיים הפועלים בקרב החברה הערבית. למשל, חלק הארי של כוחות אלה, או שעלו לרגל לארמונו של הקצב מדמשק או שעדיין תומכים במעשיו הזוועתיים נגד עמו, עמם! חלק אחר לא השכיל לנתק כל קשר שלו ולו ברמת הרעיון או הדימוי עם מרכזי-כוח באזור שמצהירים השכם והערב כי רצונם למחוק את ישראל מעל המפה. כוחות אלה לא גילו למשל שום עקביות בהתנגדות שלהן להפצצת אוכלוסייה אזרחית בעתות הסלמה. שתקו כשחיזבאללה המטיר קטיושות על הגליל ועל חיפה או כשחמאס השתכרה מביצועיו של הקסאם. הם דיברו רק כשישראל עשתה זאת בצד השני של הגבול.

רבים בציבוריות הערבית אף מצדד בכוחות החברתיים הכי ימניים ואפלים במרחב הערבי (כולם ששו לסעוד על שולחנו של הרודן קדאפי, רק תשעה חודשים לפני פרוץ המהפכה שם) וחותם על כל מעשיהם, לרבות האלימים ביותר. הדבר יצר דימויים לא מחמיאים בלשון המעטה למנהיגות הערבית, ולמיעוט בכללותו, בעיני הרוב – דבר שתמיד השפיע על האקלים הפוליטי בארץ ושיחק לידי הימין הישראלי שהצטיין בשימוש בו.

הדבר נבע, לדעתי, מכשלון הפרדיגמה השלטת בפוליטיקה הערבית בישראל זה עשורים, הגורסת כי יש להתמקם תמיד בצד המתעמת עם ישראל, לרוב בשתיקה אך לפעמים תוך דיבור מתמיה; לתור אחרי פטרון חיצוני לחסות בצלו בלי לשאול על אודות משטרו או רודנותו; להוכיח לעולם הערבי ולפלסטינים שנעקרו ממולדתם ש"אנו, כאן, ב'פְּנים' לא פחות פטריוטים מאף אחד אחר ב'חוץ'! דינמיקה של להדוף את האשמות המרכז הערבי שמא "משתפי פעולה הם" ועושים יד אחת עם ה"ישות הציונית"! דינמיקה שיצרה שיח לא פרופורציונלי לתפקידו של המיעוט הפלסטיני בישראל בתוך קלחת הסכסוך. דיבור גבוה מדי ששיבש את העובדה שהפלסטינים בישראל היו יכולים למלא תפקיד מכריע בסכסוך ולו מן הטעם שהם הפכו עם השנים לדו-לשוניים השולטים גם בערבית וגם בעברית, על כל מה שמשתמע מהשפה כתרבות, זהות וטריטוריה. הדבר רק העצים את תחושות העוינות בקרב החברה היהודית והזין שוב את מפעל השיסוי של הימין נגד המנהיגות הערבית והציבור הערבי, שלא היה שותף לרבות מההצהרות והמהלכים הפוליטיים של המנהיגות הטוענת לייצוגו.

דינמיקה זו מנעה את התפתחותו של שיח אזרחי-ערבי, שיח שניתן לאזרחו במרחב הישראלי בלי התרפסות. בכך, המנהיגות בחוסר חוכמה ובחוסר אחריות לאומית ואישית, שיחקה לידי השיח המיליטריסטי בחברת הרוב המגויסת כנגד העולם הערבי והאומה האסלאמית, בניצוחם של פוליטיקאים מן המרכז ומן הימין. דינמיקה זו הכשילה כל אבחנה ברורה בין הפלסטינים, שלהם שאיפה לאומית לגיטימית לסיים את הכיבוש ולכונן את המדינה הפלסטינית על חלק מפלסטין ההיסטורית, ובין חזבאללה או איראן, שלהן שאיפות אחרות באזור. כמו כן המנהיגות לא עשתה שום מאמץ להבחין בין כוחות השותפים לה בביקורת מוצדקת על הפוליטיקה הישראלית המבוססת על כיבוש, הדרה וניכוס המרחב, לבין כוחות הרואים ב"ישות הציונית" ישות לא-לגיטימית.

כשל היסטורי זה הביא לידי יצירת דימויים בעייתיים ביותר לפוליטיקה הערבית בעיני הערבים עצמם ולא רק בעיני הרוב לרבות הימין הפוליטי. על כן, האמרה הפטרונית של מנהיגות הרוב היהודי על מנהיגות ערבית המנותקת מהציבור שלה אינה משוללת יסוד אלא רק נאמרת מהסיבות הלא נכונות ועל-ידי האנשים הלא נכונים. הכוחות הפוליטיים בחברה הערבית נראים כמי שאיבדו את הקשר שלהם לתהליכי עומק בחברה הערבית, לרבות העובדה שרוב החברה הערבית נהפכה ברבות הזמן לחברה דו-לשונית והעובדה שהתהווה מעמד ביניים רחב יחסית. מעמד זה, נצפה כחזק יותר, מתקדם ומוסרי יותר מן המנהיגות, על זרמיה השונים ואינו זקוק לה עוד בתנועתו לתוך המרחב בישראל בחיפושו אחר מוביליות חברתית. יתרה מזאת, הוא אף רואה בה חסם, או תקרת זכוכית הנמוכה אפילו יותר מתקרת הזכוכית שקבע מעליו הרוב היהודי.

לעומת התפתחויות אלה הכוחות הפוליטיים המאורגנים בחברה הערבית נצפים כמפוררים ומשוללי יכולת מינימלית לתאם ולשתף פעולה ולו בכינון רשימה מאוחדת לעניין הבחירות, או לחלופין משוללי יכולת להפעיל את ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל המשותקת כמעט כליל זה שנים. הכישלון המוסרי, שהוא בצידו השני כישלון אסטרטגי מובהק, מנע מכוחות פוליטיים אלה לכונן סוג של רצון קולקטיבי, של טקסט מארגן או של תוכנית פוליטית מוסכמת, שניתן לגזור ממנה תוכנית פעולה משותפת או מוסכמת. לכן, נתפסים כוחות אלו מעת לעת כמי שמשדרים מסרים אסטרטגיים כפולים והתנהלות מלאת סתירות מהותיות. הדבר, מקשה במיוחד על כוחות דמוקרטיים ציוניים ופוסט-ציוניים בחברה היהודית שהיו רוצים בשותפות אסטרטגית, אזרחית, פוליטית וקיומית עם המיעוט הפלסטיני בישראל והכוחות הפועלים בתוכו מעבר למה שהיינו עדים לו עד כה.

בסופו של יום, פרדיגמה זו מוסיפה שמן על מדורת אי-האמון המובנה ביחסי שני הלאומים בישראל, ומגדיל את הפער בין כוחות פוליטיים אלה לבין הציבור הערבי שהוא ערבי לא פחות ממנהיגיו, אך מחפש דרכים אחרות לבטא זאת. ההימנעות מלהשתתף בבחירות בקרב החברה הערבית היא דרך אחת שיכולה ללבוש צורה אחרת בעתיד הקרוב כגון הקמתה של מסגרת רעיונית חדשה המבטאת תהליכי עומק היסטוריים.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה מאמרי עמדה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.