תאמרו אולי, שאם הוא זוחל – אזי אינו מהפך. שינוי בצעד הוא בהכרח לא שינוי בקפיצה. ואף על פי כן,  ההגמוניה של הימין הגיעה בשעה טובה לסיומה בפועל בבחירות אלה. הימין ניצח, אבל לשמאל חזר הצבע ללחיים והירוק חזר למרצ.

עוד ארבע שנים עם סוכן מכירות, יכול להיות שבאנגלית זה נשמע יותר טוב, אבל בטח שלא באמריקנית סטיילנתניהו. עם ציורים מפאוור טונס בוועידת האו"ם. כמו שאמר אחד הפרשנים הידועים במשדר ערב הבחירות – הציבור אמר "נייט" לנתניהו ולליברמן. נראה שהוא גם אמר אותו דבר לשלי יחימוביץ'. תושבי ישראל רוצים פוליטיקה מסוג אחר, יותר נקי.

לא יהיו חברי כנסת מקיבוצים. מועמדת הכנסת הראוייה ביותר מהתנועה הקיבוצית לא הייתה ב"רשימות" לא של יחימוביץ' ולא של פרץ, ונראה שעובדה זו, בנוסף לכך שלא השתתפה בתכנית ריאליטי כלשהי, הספיקה לה כדי לא להיבחר.

אני מקווה שהחברה הישראלית תדע לגלות יותר עומק. האם זה אפשרי? שאלה טובה. אני מקווה שאנשי העט שנבחרו יכולים לספק יותר מסטטוס בפייסבוק, חיוך מצטלם, ומשפט מחץ. ראינו כבר שזה לא עובד.

נבחרי מרצ היו זמינים לציבור, פעלו במרץ ונפטרו מהתדמית הפרסומאית היאפית במקצת, שהיתה בעוכריה של המפלגה. סיעה כמרצ עם פחות מחמישה מנדטים משולה כעלבון צורם לדמוקרטיה. העבודה עדיין משוועת לשינוי רציני ולא התאוששה עדיין מרצף המשברים שפקדו אותה, והחלל והמסורת שהורישו לה פרס ורבין, שלאט לאט זנחו את הצדדים הערכיים של המפלגה לטובת גישות יותר פרגמטיות שהמשיכו להשניא את המפלגה. חובת ההוכחה של טוהר כפיים ושינוי ערכי הוא עליה ועל נבחריה.

אבל המהפך האמיתי שהתחולל הוא ההתערות של הקול הרוסי בחברה הישראלית ונטישת ההצבעה הסקטוריאלית. זהו אולי ההישג הגדול ביותר של המחאה החברתית עד כה: פירוק הסקטוריאליות, או לפחות העמדתה בסימן שאלה. התהליך של שמירת זהות שבטית מצומצמת, אך עם זאת התחלקות גלובלית במשאבים,  ימשיך גם ברמות אחרות מזו של מדינת ישראל עצמה. בכל מקרה, עולי רוסיה כנראה הפנימו שנתניהו טוב בלהבטיח אבל פחות בלקיים, וליברמן דואג להם רק בתנאי שהם טייקונים, או גרים בהתנחלויות. והם הצביעו בהתאם.

באקדמיה קוראים לזה שינוי אינקרמנטלי

המטוטלת חזרה לשנות ה-90 וה-80, בהן מספר מנדטים מצומצם מכריע איזו ממשלה. הקול הזה שראה מהפכות חדות במאה השנים האחרונות מכוון לשינויים יותר מתונים. באקדמיה קוראים לזה שינוי אינקרמנטלי. יכול להיות שזוהי הדרך הנכונה להתנהל באיזור חסר יציבות, או בכלל.

גם הימין של בנט נראה יותר שפוי מבעבר, עם נשים ועם אמירה חברתית מסויימת, ונקווה שבבחירות הבאות או אחריהן הוא יידע (או יוכל, לצורך העניין) לבנות רשימה יותר מאוזנת. הציבור מאס בטוקבקים הממומנים, במגיבים הקיצוניים וחסרי האחריות, בפוליטיקה הישנה של רשימות (ע"ע מפלגת העבודה). המחאה החברתית אמרה את קולה.

הכנסת התחדשה בח"כים טריים, שחלקם יבלו איתנו ארבע שנים באנונימיות יחסית ויחזרו אל מעגל האנשים ללא חסינות דיפלומטית מיוחדת. גם שיעור יותר גבוה של נשים בכנסת הוא לא עניין של מה בכך ומשמעותו – התבגרות של חברה ישראלית יותר דמוקרטית ושוויונית.

ראיונות נעימים ומחבקים יותמרו במדדים יבשים של הישגים

מערכת הבחירות של ידוענים בקליבר כזה או אחר ושות' באה לסופה, ועכשיו הם יצטרכו לעבוד. את השיעורים למשחק הם ייאלצו להשאיר בבית צבי, בטח שלא בבית ברל. הראיונות הנעימים והמחבקים יותמרו במדדים יבשים של הישגים של אנשי כנסת פתוחה והמשמר החברתי, שהולכים להגיע ליותר ויותר מהציבור במשך הזמן.

ישנם אנשים שמנסים למסמס את המסרים ולהגיד שהמחאה – או כמו שחלקים שיוועו לקרוא לה "המהפכה" –  היתה כלא היתה. שהיתה חגיגה בעלמא, ללא סיבה או מסובב. יש להזכיר עכשיו יותר מאי פעם שהנושאים שעלו, ובראשם הערכיות של החברה הישראלית, כולל היחס לחלש ולאחר, הם הדבר המרכזי שעלה מקול הבוחר בבחירות 2013. גם ההגמוניה המוחלטת של הימין מאז ספטמבר 2000 נשברה לחלוטין בזכותה של המחאה, כלומר אנחנו, הציבור, ולא בזכות פוליטיקאי כזה או אחר.

ולפוליטיקאים שעלו ויעלו לירושלים בעקבות המחאה החברתית שביקשה באמת חברה צודקת יותר, הומאנית יותר, פחות דורסנית וחזירית, נזכיר בקול ברור: עליכם מוטלת כעת החובה להטמיע את הערכים האלה בתוך המוסדות, בחוקים ובהתנהלות.

[related-posts title="עוד מאמרים בנושא בחירות 2013"]

• הכותב הוא פעיל מחאה