משק הגז המופרט: מיליארדים נשארים בידי המתווכים

משמעות שכבת הניהול המיותרת היא שבמקום להתרכז בתכנון משכיל של פיתוח משאבי הגז, צריכה המדינה להיאבק עם הזכיינים, כשרוב מטרותיהם מנוגדות לטובת הציבור. הממשלה הבאה תצטרך להכריע אם להתעלם מהזכיינים, או להתעלם מהעם

משק הגז המופרט: מיליארדים נשארים בידי המתווכים

משמעות שכבת הניהול המיותרת היא שבמקום להתרכז בתכנון משכיל של פיתוח משאבי הגז, צריכה המדינה להיאבק עם הזכיינים, כשרוב מטרותיהם מנוגדות לטובת הציבור. הממשלה הבאה תצטרך להכריע אם להתעלם מהזכיינים, או להתעלם מהעם

אין תחום שבו העוול שנעשה בהפרטה יותר גדול מאשר בתחום ניהול משאבי הגז של המדינה. במשך שנים הוציאה המדינה רשיונות בחיפזון לשותפויות הון, בהבנה שזכייני הרשיונות האלה יפנו בעצמם לקבלני פיתוח. בכך, המדינה יצרה שכבת ניהול שאינה מועילה משום בחינה ציבורית ומדינית. משמעות שכבת הניהול המיותרת היא שבמקום להתרכז בתכנון משכיל של פיתוח משאבי הגז, צריכה המדינה להיאבק עם הזכיינים, כשרוב מטרותיהם מנוגדות לטובת הציבור. 

במדינות אחרות המדינה קובעת את מחיר השוק (צילום אילוסטרציה: tungphoto / www.freedigitalphotos.net)

דוגמה אחת היא בקביעת מחיר הגז. לפני תחילת פיתוח מאגר תמר, עלות פיתוח ותחזוקה הוערכה בכ-1$ ליחידת גז (mmbtu). זה המחיר שהוערך כי יכסה את עבודתו של הקבלן המבצע – חברת נובל אנרג'י – כולל הרווחים שהוא לוקח לעצמו. אבל המחירים שנקבעו בסוף בין הזכיינים לבין צרכני הגז (כולל חברת החשמל) נקבעו כ- 5$ עד 8$ ליחידה. באופן כזה, גז ממאגר תמר, שהיה עולה לציבור סה"כ-10 מיליארד דולר ב-20 השנים הבאות, אילו המדינה הייתה מוציאה את העבודה ישר לקבלן ראשי – יעלה לציבור כ- 40 מיליארד דולר, בגלל תיווך הזכיינים. המדינה אומנם תקבל 20 מיליארד דולר כהחזרי תמלוגים ומיסוי רווחי על (מס ששינסקי), אבל יישאר בכיסי המתווכים כ- 20 מיליארד דולר תמורת עבודת הלובי המוצלחת שלהם. 

כדאי לעשות השוואה למדינות אחרות. ב-40 מבין 44 המדינות הגדולות בהפקת גז בעולם, המדינה היא הבעלים העיקריים של החברה ששולטת במשק הגז, אם כחברת נפט ממשלתית או כמונופול מתווך. אצלן, המדינה קובעת את מחיר השוק, מפקחת מקרוב על העלויות (ולא פחות חשוב על אמינות האספקה), וגם נהנית מרוב הרווחים. בנוסף ל-40 המדינות האלה, יש שלוש שאצלן מתקיימת תחרות עזה המורידה את המחיר לרמת העלויות (ארה"ב, קנדה ואוסטרליה). ובמדינה אחת, מדינת ישראל, יש מונופול בשליטת קבוצה פרטית שקובעת את הכללים. 

משמעות ייצוא תהיה ויתור על גז שבטווח הארוך יכול להיות חיוני לקיומנו 

המלצת ועדת צמח לאשר ייצוא גז ממאגר לוויתן, אם תתקבל, תהווה דוגמה חמורה אף יותר של כניעת המדינה לזכיינים. משמעות ייצוא תהיה ויתור על גז שבטווח הארוך יכול להיות חיוני לקיומנו, וכבר היום שווה יותר מ-300 מיליארד דולר (כתחליף לנפט ועוד דלקים מזהמים ויקרים יותר). יחסית לערך הגז, תקבולי המדינה ממיסים ותמלוגים יהיו מזערים, במיוחד כשמתחשבים בתועלת הכלכלית, הסביבתית, והבטחונית של הגז (ועוד יותר כשמתחשבים בעלויות המדינה על פיקוח ואבטחה, ועל הסיכונים הסביבתיים הכרוכים בפיתוח). לפי ההערכות, תקבולי המדינה יהיו דומים, לפי יחידת גז, לתקבולים שיתקבלו על מכירות מקומיות, כך שייתכן ולא יגיעו אפילו ל-15% מערך הגז. נכס ציבורי ששווה 300 מיליארד דולר משמעותו ערך של כ-200,000 דולר לכל משפחה בת חמש נפשות, וסכום זה אינו משקף את השווי במונחים של ביטחון. כמה שווה עצמאות אנרגטית לאור הסיכון שמחירי דלקים ימשיכו לטפס ושאספקתם בשווקים בינלאומיים אף תוגבל? 

יש כאלה שטוענים שחייבים בכל זאת להטיב עם הזכיינים, מאחר שהם עמלו ולקחו סיכונים כדי למצוא את הגז. בפועל, כל מי שקיבל רשיון מהמדינה קיבל אותו כמעט בחינם לשטחים שבחלקם הסיכויים להימצאות גז היו נחשבים לטובים גם בעת מתן הרשיון, ועוד יותר טובים כאשר טרחו לבסוף להזמין את עבודת החיפוש ע"י קבלני הביצוע.   

ח"כ דב חנין מתריע כבר כמה שנים על המחדלים במשק הגז, ומפלגתו, חד"ש, הציעה במצע לבחירות להלאים את זכייני הגז. אבל ייתכן שהפתרון הנכון הוא פשוט להתעלם מהזכיינים. כמובן, יש להתעלם מהם כלובי בעל אינטרסים פרטיים, אבל גם כשכבה ניהולית. המדינה היא זו שצריכה לפקח ישר על ביצוע העבודה, גם מבחינות אמינות ויתירות האספקה, וגם מבחינת עלויות. המדינה צריכה לפקח גם על חלוקת הגז שהופק, כדי למקסם את טובת הציבור, וכמובן – לפקח על המחיר ע"פ חוק. המדינה צריכה לתכנן את קצב צריכת המשק הישראלי לטווח הארוך ולדאוג לפיתוח מאגרים לפי הקצב הזה, לא לפי הקצב שיימקסם את רווחי הזכיינים. וכפועל יוצא, המדינה צריכה לדאוג שהגז במאגר לוויתן יזרום לפי קצב הצריכה המקומית. 

הממשלה הבאה תצטרך להכריע אם להתעלם מהזכיינים, או להתעלם מהעם ומעתיד המדינה.

[related-posts title="עוד בנושא הפרטת הגז"]

_________________________________________________________________________________

  • ג'ון קגן
    ג'ון קגן

    ג'ון קגן הוא חבר בעמותה לכלכלה בת קיימא ופעיל במחאה נגד ייצוא הגז

אין תחום שבו העוול שנעשה בהפרטה יותר גדול מאשר בתחום ניהול משאבי הגז של המדינה. במשך שנים הוציאה המדינה רשיונות בחיפזון לשותפויות הון, בהבנה שזכייני הרשיונות האלה יפנו בעצמם לקבלני פיתוח. בכך, המדינה יצרה שכבת ניהול שאינה מועילה משום בחינה ציבורית ומדינית. משמעות שכבת הניהול המיותרת היא שבמקום להתרכז בתכנון משכיל של פיתוח משאבי הגז, צריכה המדינה להיאבק עם הזכיינים, כשרוב מטרותיהם מנוגדות לטובת הציבור. 

במדינות אחרות המדינה קובעת את מחיר השוק (צילום אילוסטרציה: tungphoto / www.freedigitalphotos.net)

דוגמה אחת היא בקביעת מחיר הגז. לפני תחילת פיתוח מאגר תמר, עלות פיתוח ותחזוקה הוערכה בכ-1$ ליחידת גז (mmbtu). זה המחיר שהוערך כי יכסה את עבודתו של הקבלן המבצע – חברת נובל אנרג'י – כולל הרווחים שהוא לוקח לעצמו. אבל המחירים שנקבעו בסוף בין הזכיינים לבין צרכני הגז (כולל חברת החשמל) נקבעו כ- 5$ עד 8$ ליחידה. באופן כזה, גז ממאגר תמר, שהיה עולה לציבור סה"כ-10 מיליארד דולר ב-20 השנים הבאות, אילו המדינה הייתה מוציאה את העבודה ישר לקבלן ראשי – יעלה לציבור כ- 40 מיליארד דולר, בגלל תיווך הזכיינים. המדינה אומנם תקבל 20 מיליארד דולר כהחזרי תמלוגים ומיסוי רווחי על (מס ששינסקי), אבל יישאר בכיסי המתווכים כ- 20 מיליארד דולר תמורת עבודת הלובי המוצלחת שלהם. 

כדאי לעשות השוואה למדינות אחרות. ב-40 מבין 44 המדינות הגדולות בהפקת גז בעולם, המדינה היא הבעלים העיקריים של החברה ששולטת במשק הגז, אם כחברת נפט ממשלתית או כמונופול מתווך. אצלן, המדינה קובעת את מחיר השוק, מפקחת מקרוב על העלויות (ולא פחות חשוב על אמינות האספקה), וגם נהנית מרוב הרווחים. בנוסף ל-40 המדינות האלה, יש שלוש שאצלן מתקיימת תחרות עזה המורידה את המחיר לרמת העלויות (ארה"ב, קנדה ואוסטרליה). ובמדינה אחת, מדינת ישראל, יש מונופול בשליטת קבוצה פרטית שקובעת את הכללים. 

משמעות ייצוא תהיה ויתור על גז שבטווח הארוך יכול להיות חיוני לקיומנו 

המלצת ועדת צמח לאשר ייצוא גז ממאגר לוויתן, אם תתקבל, תהווה דוגמה חמורה אף יותר של כניעת המדינה לזכיינים. משמעות ייצוא תהיה ויתור על גז שבטווח הארוך יכול להיות חיוני לקיומנו, וכבר היום שווה יותר מ-300 מיליארד דולר (כתחליף לנפט ועוד דלקים מזהמים ויקרים יותר). יחסית לערך הגז, תקבולי המדינה ממיסים ותמלוגים יהיו מזערים, במיוחד כשמתחשבים בתועלת הכלכלית, הסביבתית, והבטחונית של הגז (ועוד יותר כשמתחשבים בעלויות המדינה על פיקוח ואבטחה, ועל הסיכונים הסביבתיים הכרוכים בפיתוח). לפי ההערכות, תקבולי המדינה יהיו דומים, לפי יחידת גז, לתקבולים שיתקבלו על מכירות מקומיות, כך שייתכן ולא יגיעו אפילו ל-15% מערך הגז. נכס ציבורי ששווה 300 מיליארד דולר משמעותו ערך של כ-200,000 דולר לכל משפחה בת חמש נפשות, וסכום זה אינו משקף את השווי במונחים של ביטחון. כמה שווה עצמאות אנרגטית לאור הסיכון שמחירי דלקים ימשיכו לטפס ושאספקתם בשווקים בינלאומיים אף תוגבל? 

יש כאלה שטוענים שחייבים בכל זאת להטיב עם הזכיינים, מאחר שהם עמלו ולקחו סיכונים כדי למצוא את הגז. בפועל, כל מי שקיבל רשיון מהמדינה קיבל אותו כמעט בחינם לשטחים שבחלקם הסיכויים להימצאות גז היו נחשבים לטובים גם בעת מתן הרשיון, ועוד יותר טובים כאשר טרחו לבסוף להזמין את עבודת החיפוש ע"י קבלני הביצוע.   

ח"כ דב חנין מתריע כבר כמה שנים על המחדלים במשק הגז, ומפלגתו, חד"ש, הציעה במצע לבחירות להלאים את זכייני הגז. אבל ייתכן שהפתרון הנכון הוא פשוט להתעלם מהזכיינים. כמובן, יש להתעלם מהם כלובי בעל אינטרסים פרטיים, אבל גם כשכבה ניהולית. המדינה היא זו שצריכה לפקח ישר על ביצוע העבודה, גם מבחינות אמינות ויתירות האספקה, וגם מבחינת עלויות. המדינה צריכה לפקח גם על חלוקת הגז שהופק, כדי למקסם את טובת הציבור, וכמובן – לפקח על המחיר ע"פ חוק. המדינה צריכה לתכנן את קצב צריכת המשק הישראלי לטווח הארוך ולדאוג לפיתוח מאגרים לפי הקצב הזה, לא לפי הקצב שיימקסם את רווחי הזכיינים. וכפועל יוצא, המדינה צריכה לדאוג שהגז במאגר לוויתן יזרום לפי קצב הצריכה המקומית. 

הממשלה הבאה תצטרך להכריע אם להתעלם מהזכיינים, או להתעלם מהעם ומעתיד המדינה.

[related-posts title="עוד בנושא הפרטת הגז"]

_________________________________________________________________________________

  • ג'ון קגן
    ג'ון קגן

    ג'ון קגן הוא חבר בעמותה לכלכלה בת קיימא ופעיל במחאה נגד ייצוא הגז

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן