פרשת משפטים נקראת כך משום שהיא מתחילה במשפטים, כלומר בדיני הנזיקין, אותם מצווה ה' את בני ישראל. אכן עניין המשפטים הוא חשוב ועומד בפני עצמו' אך למען האמת פרשייה זו היא רק המשך של דיבור אלוקי שהתחיל עוד קודם. לאחר סיומו של מעמד הר סיני הקב"ה פונה אל משה ומלמד או מצווה אותו על עקרונות ודינים שונים הנגזרים ממעמד ההתגלות ומעשרת הדברות: "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם. לא תעשון אתי אלוקי כסף…" (שמות כ, י"ח). דיבור זה נמשך עד סוף פרק כ"ג ואז מתחיל מעמד ברית חדש' שהוא בעצם הפנמה של כל פרשת משפטים. הרמב"ן מבטא זאת בכך שלדבריו כל חטיבת הפסוקים הזו היא בעצם פירוט של עשרת הדברות ובפירושו הוא מסביר אלו ציוויים ודינים קשורים לאיזה דיבר.

לחטיבת פסוקים ודינים אלו יש סדר ברור:

1. הדרך הנכונה לעבוד את ה' בלי ליצור פסלים.

2. משפטים, היינו דיני נזיקין.

3. מצוות חברתיות.

4. חזרה לציווים השייכים לעבודת ה' סביב המזבח ובית המקדש.

יוצא אם כן שבין שני חלקים הקשורים בדברים שבין אדם למקום ישנם ציוויים הקשורים בעניינים בין אדם לחברו – האחד בדיני נזיקין והשני בחובות חברתיות. מדוע נכתבה התורה בזה הסדר – מדוע המצוות שבין אדם לחברו נמצאות בתווך שבין חובותיו של אדם כלפי הקב"ה? מה פשר החלוקה שבין משפטי לחברתי ומדוע זה מקדים את זה?

באופן פשוט, התורה מבקשת לומר לנו שבלתי אפשרי להפריד בין שני תחומים אלו. מבחינה ספרותית או משפטית אמנם אלו קטגוריות שונות של חובות ומצוות, ולכן צריך להפרידן זו מזו, אך התורה בוחרת לתמוך את העניינים של בין אדם לחברו בעניינים שבין אדם למקום מצד זה ומצד זה. דומני שאם נעמוד על עניינם הפנימי של הציוויים של בין אדם לחברו נוכל להבין הבנה נוספת.

תחילתה של פרשת משפטים עוסקת אכן במשפטים שהם בעצם דיני נזיקין. בשונה ממצוות חברתיות – בהן עוסקת הפרשה לאחר מכן – דיני נזיקין עוסקים במעשים שהם מדידים, באשר הם פוגעים פגיעה פיזית בזולת וממילא הם גם דינים אשר ניתן לבוא עליהם בדין בבית המשפט וניתן לדון בהם בשאלות של אשם או לא אשם ומי צריך לשלם, כמה ולמי. מצוות חברתיות, לעומת זאת, אמנם גם כן מצוות מאת ה' אך לא ניתן כמעט לאכוף אותן בבית דין. אי אפשר לדון אדם בבית הדין על כך שהוא "לחץ את הגר", אדם לא יכול לשפוט מקרים אלו. זאת אולי הסיבה שעל מקרים כאלו אומרת התורה שה' בעצמו ידון ויעניש את האדם. הקב"ה בכבודו ועצמו הוא שנחלץ לעזרת החלשים כנגד הפגמים המוסריים של החברה.

הקדמתם של דיני הנזיקין לדינים החברתיים טומנת בחובה עניין עמוק. הרב סמט משווה את סדר דיני הנזיקין כאן לסדר דיני הנזיקין כפי שהוא אצל חז"ל במסכת בבא קמא, ומתוך כך מצביע על ההבדלים.

פרשת משפטים מסודרת על פי האובייקט הניזוק וכך הסדר: 1. אדם 2. חי (שורו של אדם) 3. צומח (שריפת השדה) 4. דומם (רכוש). זהו הסדר של התורה. הסדר של הגמרא שונה לחלוטין. המשנה הראשונה של נזיקין אומרת: "ארבעה אבות נזיקין" והיא מונה אותם. כלומר, המשנה והגמרא עוסקות בעולם קונקרטי של משפט, בסידור הדינים עבור בית הדין, ולכן הן מסדרות את הדינים לפי השאלה – מי הזיק, את מי יש לחייב, באיזה אופן ההיזק נעשה.

הסדר של התורה הוא על פי שאלה אחרת לגמרי והיא – מי ניזוק. כלומר, אע"פ שהתורה עוסקת בדיני הנזיקין עצמם, דומה שהיא מבקשת גם לומר דבר מה מעבר. ההתמקדות בניזוק מלמדת אותנו שבנקודת השורש, השאלה צריכה להישאל אצל האדם הפרטי עוד לפני שהיא נשאלת אצל הדיין בבית הדין. עבור האדם הפשוט שקורא את התורה השאלה היא לא מה פסק הדין אלא מי עומד מולי. התורה מנסה לפתח את הרגישות של כל מה שעומד מולי. את התודעה שאיני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. בשפתם של חכמים אפשר לומר שמשתקף כאן העקרון של "על המזיק להרחיק את עצמו" לאמור שעל האדם להיזהר ולהישמר מן העומד מולו ולהתרחק מכל אפשרות להזיק. בחשיבה כזו ברור מדוע סידור הדינים הוא לפי קטגוריות של הניזוק ולא של המזיק.

על-פי קריאה זו מבינים טוב יותר מדוע דיני נזיקין מטרימים את החובות החברתיות. בעוד שדיני הנזיקין מבקשים לפתח את המודעות של האדם לחומריות, לפיזיות של הנוכח מולו (אם זה אדם או בע"ח), הרי שהחיובים החברתיים מבקשים לפתח את המודעות לנפשו ופנימיותו של הזולת – למצוקתו של הגר, של העני, של העבדים והעובדים.

אחת הבעיות הגדולות ביותר של אנשים חדשים בחברה וכאלו שבאים ממעמד חברתי נמוך היא, שהם הופכים להיות אנשים שקופים. מעמדם החברתי כל כך ירוד עד שאנשים כמעט ולא מתייחסים אליהם, ואלו שכן מתייחסים, משתמשים בהם כאילו היו רכוש.

בדברים אלו טמון שיעור גדול וחשוב. בשלב הראשון חייב אדם להכיר בנפרדות שבינו לחברו. עליו לכבד את גופו של הזולת ולהבין שהוא לא רכוש שלו ואסור לפגוע בו. רק לאחר ההפרדה, רק לאחר הבהירות בדבר כיבוד גופו של הזולת, אזי ניתן להבין את הצרכים ואת המצוקות של הזולת.

כעת יש להבין הבנה נוספת – מדוע חטיבת המצוות של בין אדם לחברו נתונה בין מצוות שבין אדם לקב"ה וכן מדוע זה התרגום של מעמד הר סיני.

ההפנמה של מעמד הר סיני יכולה להיות בשני מישורים. מישור אחד הוא המישור הדיני. במעמד הר סיני ניתנו עשרת העקרונות המכוננים של החוק האלוקי ופרשת משפטים היא בעצם פירוש משפטי של עקרונות אלו (כך מסביר הרמב"ן). אולם ישנו מישור נוסף – מישור ההתגלות. מעמד הר סיני הוא לא רק נתינת התורה אלא הוא אירוע בפני עצמו, שתכליתו היא ההתגלות, עצם הקרבה של עם ישראל לה' ועמידתם לפניו בגילוי אלוקי עצום ורם. ובנקודה זו מוכרחים אנו לזכור כי עם ישראל חווה כאן טראומה לא פשוטה שהרי נאמר: "וינועו ויעמדו מרחוק" כלומר בני ישראל היו נתונים בפחד נורא, אשר בגינו נסוגו אחור.

בהסתכלות זו השאלה היא לא כיצד יבינו בני ישראל את החוק האלוקי, אלא כיצד בני ישראל יבינו, יפנימו וימשיכו לחפש ואף יגיעו לגילוי אלוקי מחודש בפנים. דומני שזהו פשטי המקראות שהרי הדיבור הנוכחי של פרשת משפטים מתחיל, כפי שהוזכר לעיל, בפסוק: "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלוקי כסף…" כלומר הקב"ה מבקש להתמודד עם ניסיונו של האדם לחפש את פניו של הא-ל וממילא עלינו להזהיר אותו מעשיית פסל.

זאת ועוד, פרשיית הציוויים הנוכחית מסתיימת בציווי על העלייה לרגל בשלושת הרגלים: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'" כלומר כל המהלך של פרשת משפטים מוביל אותנו לשם. אם כן, כיצד אכן נבקש את פניו? בדיוק לשם תכלית זו מדריכה אותנו פרשת משפטים ומלמדת אותנו שהדרך אל בית המקדש מתחילה בזולת. בראש ובראשונה עלינו לטפח את המודעות לגופו של הזולת, להתחיל לראות בו יצור מובחן שאני צריך לפקוח את עיני ולחפשו ולראות האם הוא עומד מולי או נקרה בדרכי. בשלב השני אני מתחיל להבין את רצונו הפנימי, את רגשותיו ומצוקותיו ופועל לטובתו.

גם השמיטה והשבת מוסברים בפרשה זו כמצוות שכל תפקידם הוא סוציאלי, היינו לתת מנוחה לעובדים ולעבדים. רק כאשר אדם רגיש לזולתו ומוכן לפתוח את ידו ואת לבו אל מה שמעבר לו ולפעול לטובתו. כך המצוות הופכות מחוק שצריך להשמר מפניו לדרך חיים המחנכת אותו לא להסס לעמוד בפני זולתו בלי 'לנוע ולעמוד מרחוק'. או אז מסוגל האדם לראות פנים. את פני זולתו ואת פני אלוקיו. התיקון של הבריחה הראשונית מפני ה' במעמד הר סיני הוא על ידי העלייה לרגל, על ידי פעולה אקטיבית של האדם, שלוקח את רגליו ובמקום לסגת הרי הוא מתקרב ועולה לראות את פני האדון ה'.

.