ארבעה שחקנים מחפשים מחזה

קצת קשה ליצור דרמה אמיתית על הבמה כשאין מחזה ראוי לשמו. זה המקרה המצער של "צרים" בתיאטרון הרצליה, המוגדר "מחזה פוליטי סימבולי". כל כך סימבולי, שלא ברור מה רצה לומר המחבר. נטלי עטיה, בתפקידה הראשון על הבמה, עדיין לא שם. גיל פרנק אמין ונוגע ללב

Print Friendly

[rating=2]

עד לרגע זה לא הצלחתי להבין במה עוסק המחזה "צרים" שכתב יעקב איילי ולמה עודד קוטלר, המנהל האמנותי של אנסמבל תיאטרון הרצליה, החליט לביים ולהעלות את ההצגה. אם הסיבה היא נטלי עטיה בתפקידה הראשון בתיאטרון, השחקנית-דוגמנית אינה משכנעת. אם הסיבה היא איכות המחזה, או העניין שהוא אמור לייצר – אין לכך הוכחות על הבמה. לפעמים מחזה לא בשל יכול לקבל טוויסט בבימוי או במשחק. זה לא המקרה.

"צרים", המוגדר בתוכניה "מחזה פוליטי סימבולי", הוא כל כך סימבולי, שקשה להבין מה רצה לומר המחבר. הטקסט של איילי אינו מייצר דרמה אמיתית על הבמה. העלילה עוסקת בזוג בורגני שמזמין שני פועלים שיפוצניקים, אב ובנו, עובדים זרים לצורך העניין, אולי ערבים ואולי לא, כדי לשפץ להם את הבית במהלך השבוע. הבעל (ערן איוניר) נוסע לעסקיו ומותיר את רעייתו (נטלי עטיה) עם האב (גיל פרנק)  והבן (מוטי לוגסי). התחלה טובה לדרמה. אבל כל מה שמתרחש לאחר מכן הוא התברברות אחת גדולה.

איזה מין פוליטיקה. פרנק ועטיה. צילום: גדי דגון

לנטלי עטיה אין נוכחות על הבמה והיא מרבה לצרוח. הרגעים השקטים שלה טובים יותר, כמו בשעה שהיא מנסה לפתות את הפועל המבוגר. ערן איוניר, שמופיע בהתחלה ובסוף, מגלם דמות מאולצת של בעל החושב יותר על עסקיו ופחות על שלומה של רעייתו הנותרת לבדה עם אנשים זרים, או שמא הוא נותן אמון רב כל כך בפועלים שמתנחלים בביתו. אמרתי מתנחלים? גיל פרנק, בתפקיד האב השיפוצניק, שחקן מצוין שלא מפספס אף תפקיד, מצליח איכשהו לגלם דמות אמינה ונוגעת ללב של פועל קשוח בחוץ ורגיש בפנים, עם נטיות להכות את בנו כדי שיהיה גבר גבר. הפתעה נעימה היא מוטי לוגסי בתפקיד הנער המופנם, בנו של השיפוצניק. אבל מאחר שאין כאן באמת מחזה, גם שחקנים טובים מוגבלים במה שהם יכולים לעשות.

תיאטרון הרצליה, בהנהגתו של קוטלר, אמור להיות תיאטרון קטן ואיכותי, גם חברתי ופוליטי, שמעלה רפרטואר קצת אחר ממה שאנחנו רגילים לראות על בימות התיאטרונים הגדולים. מצד אחד לא ללכת עם הראש בקיר ומצד שני להתחבר לקהל רחב ככל האפשר. יש הרבה מחזות מעניינים, שיכולים לענות על האג'נדה הזו, ולכן אני חוזר למשפט הראשון: אינני מבין מדוע נבחר "צרים" לעלות על הבמה של הרצליה. אולי יש במחזה ובהצגה דברים שלא הצלחתי לראות. אם יגלו לי אותם, אחזור בי מכל מה שכתבתי כאן.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.