[rating=4]

תוך כדי הסערה שמתחוללת בציבור החרדי וכאשר הדרישה לשוויון בנטל וגיוס חרדים מציינות את האג'נדה של הממשלה החדשה, עולה למסכים הסרט "זמן פוניבז'", שכתב וביים יהונתן אינדורסקי, בוגר הישיבה הנודעת, מעוז הישיבות החרדיות הליטאיות. אינדורסקי פותח צוהר אותנטי, הצצה נדירה ללא כוונה מציצנית, אל עולם שרובו של הציבור פשוט לא מכיר.

הסרט "זמן פוניבז'" מתבונן במצלמה רגישה בתוך נבכיה וקרביה של חברה שרחוקה מחומרנות בצורה קיצונית. הסרט מציב מראה מול נפתוליהם של נערים שנבחרים בקפידה בשל כושרם האינטלקטואלי – אבל לא פחות בשל החוסן הנפשי שנדרש מילד כדי להיכנס בגיל 16 להיכל שמונה 1200 איש כדי לנסות ולבנות לעצמו אישיות משל עצמו. אישיות, שפועלת בתוך "נחיל " עצום, כפי שהגדירה זאת אחת הדמויות בסרט.

אותה אישיות שהישיבה מבקשת לבנות, נדרשת להציג את עצמה כמי שאיננה מתחשבת במאוויים, בתשוקות, בחרדות, ואפילו ברצון לקיים אירוע של "שמחת בית השואבה" כפי שנהוג בישיבות אחרות.

ישיבת פוניבז', שהוקמה באירופה שלפני השואה וחודשה בבני ברק בשנת 1943, שואפת להתרחק מ"הבלי העולם הזה" באופן שחריג גם בנוף הליטאי. זהו מסע מפרך של לימוד תורה נטו, בלי אסתטיקה, בלי משאבים, בלי מוזיקה, ועם קושי והתמדה עצומים. השאיפה לתהילה ולהכרה בתוך החברה הכל כך תובענית הופכת כמעט בלתי אפשרית. הרב שך הנהיג את הישיבה ועמד בראשה במשך 50 שנים.

הסרט מביא את סיפורם של חמישה בחורים, מגיל 16 עד גיל 28, שכל אחד בדרכו יכול לייצג נער מיוסר, פחות או יותר, בכל חברה ש מקריבה את הפרט עבור הכלל. אינדורסקי לא בחר להסביר או להתעמק בשאלה מהו לימוד תורה. הוא העדיף להראות איך בחור מתמודד עם הכלל, עם "הנחיל" שהוא אמור להפוך חלק ממנו וגם לבנות לעצמו אישיות בתוכו.

הביקורת שמובלעת בתיעוד הדמויות מנסה לשאול בעדינות כיצד זה לא ייפגע מי שקצת יותר חלש באותה חברה תובענית. כיצד בחור בן 28 שלא מצליח להינשא, יוכל לשרוד את החיפוש אחר "חברותא" (בן זוג לספסל הלימודים) ב"זמן" (סמסטר) הבא. כיצד כל אחת מן הדמויות מתמודדת עם שאלת ההגשמה העצמית מול תחושת החובה הציבורית, שסוחפת את כל חלקיה של החברה הזו.

אחד מגיבורי הסרט מצוי בשבוע האחרון שלו כבחור רווק בישיבה, רגע לפני שהוא נכנס מתחת לחופה, ויש להניח שמעמדו כחתן מאפשר לו לסכם את מסעו בלי מורא לפני שהוא עוזב את המוסד (בחור שמתחתן עוזב את הישיבה ועובר ל"כולל אברכים" ). באחד המונולוגים שלו הוא מדבר בכנות על השאיפה להתגבר על התאוות, ומפרט בפתיחות מפתיעה עד כמה הוא משתוקק להתחבר ללימוד גמרא, ועד כמה התשוקה הזו הופכת לתאווה של ממש.

 אינדורסקי , שעזב את הישיבה אחרי מספר שנים ובחר ללמוד קולנוע, סוגר מעגל אישי, ומצלמתו מתעדת ברגישות את לבטיהם של בני נוער באשר הם, ואולי אף את הזרות והניכור שהוא עצמו חש בשנות ההתבגרות הלא פשוטות שהוא עבר שם, בפוניבז'.

עצם העובדה שהנהלת הישיבה, ובראשה הרב אליעזר כהנמן, הסכימה להכניס מצלמה אל תוכה ובמידה מסוימת למבושיה, ראויה להערכה רבה. תוך כדי צפייה בסרט עלתה בי תהייה אם גם ההנהגה של הציבור המסוגר הזה מחפשת איזשהו דיאלוג עם העולם שמחוץ לה.

חשוב גם לבחון את הפרופיל של הבחורים הללו, כשאנו באים לשפוט אותם באמות מידה "ישראליות" טיפוסיות. הגבר האולטימטיבי בחברה הליטאית הוא לא אחר מאשר חנון, ספון בספריו, ההיפך מנהנתן, מסתפק במועט ומבקש קרבת אלוקים. קשה לפתות אותו במאצ'ואיות. היטיב להגדיר זאת פרופסור משה הלברטל כאשר ניסה לא מזמן לשרטט את הכשל בתפיסה החילונית את גיוס החרדים. הבחור הליטאי האולטימטיבי הוא  מה שמכנים "תולעת יעקב": מתמיד, סגפני, פוריטאני, צייתן ועם זאת כזה שמפתח חסינות בלתי נתפשת, ומנסה ללא ליאות לפלס לעצמו אישיות ייחודית בתוך עולם שמרחוק נראה אחיד וחד גוני.

קשה להעביר את הטלטלה שעוברת בין התלמידים. כמו בעת תפילה לרפואת אחד מראשי הישיבה ולנוכח ההס שמושלך באוויר ברגע שאחד מראשי הישיבה נכנס לאולם לתת שיעור כללי. המצלמה מתעדת את פניהם של הבחורים המנסים לפענח כל הגיג של רבם, ואת הריכוז המופלא של 1200 בחורים שכל אחד מהם נבחר בקפידה ללמוד בישיבה היוקרתית. וגם את הניסיון של כל אחד מחובשי בית המדרש להשמיע את קולו בערבוביה לכאורה, זו שתובעת סדר וריכוז בלתי אפשריים. "ישיבה שיש לה נשמה משל עצמה", כפי שמגדיר בסרט אחד מראשיה. קל מאוד לגחך לנוכח המציאות הזו, אבל אי אפשר שלא להתפעל מהדבקות, מההתמדה, מהחיפוש אחר המופלא.

באמצע בני ברק, בלב הארץ, מתגוררים 1200 בחורים בתנאים שנדמה שכבר בזמן המנדט לא היו תקפים, ושואפים רק לתורה. רוצו לראות. הקשיבו למילים ושימו לב גם למקצב גופם של הבחורים הללו. הסרט יוצא לאקרנים מחר, יום חמישי, בסינמטקים בתל-אביב ובירושלים. 50 דקות שמקפלות בתוכן דורות על גבי דורות של כיסופים לנשגב.