Skip to content

הגדה זוגית: בין "רק פעם בשבוע" ל"פעם בשבוע!"

אפשר לומר בלי להגזים, ש"הזוגיות" היא הגדה, אוסף של סיפורים. בזוגיות לא צריך להמציא סיפורים ונסים, כמו בהגדה של פסח. מספיק לבחור להביט על האירועים בעיניים טובות, סלחניות, שרואות את חצי הכוס המלאה ומספרות אותה שוב ושוב, עד שהיא תהפוך למיתוס עבור המשפחה כולה
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

חג הפסח יכול ללמד אותנו משהו חשוב מאד על כוחן של המילים לייצר את המציאות הזוגית שלנו. ההגדה שלפסח פותחת במלים האלו:

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם, וַיּוצִיאֵנוּ ה' אֱלהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה. וְאִלּוּ לא הוצִיא הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבותֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם. וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבונִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יודְעִים אֶת הַתּורָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

הגדה של פסח (צילמה: שרית פרקול)
לספר שוב ושוב את אותו הסיפור. הגדה של פסח (צילמה: שרית פרקול)

מדוע כל כך חשוב לחזור ולספר שוב ושוב את אותו הסיפור? האם זה כדי שלא נשכח? ואולי יש סיבה יותר מתוחכמת?

כשמקריאים סיפור לילדים קטנים, יודע כל הורה, הם תמיד ישמחו לשמוע את אותו הסיפור. עוד פעם, עוד פעם. להורים כבר נמאס אבל לילד הקטן לא, והוא יקפיד על הנוסח ויגלה אם דילגתם על כמה משפטים. כאילו הילד נולד עם הציווי "וכל המרבה לספר… הרי זה משובח". החזרה על הסיפור עוזרת לילד לחוש את ההתגבשות של הידע שלו, על עצמו, על העולם, על מה שקורה. זה מרגיע, זה נעים, לדעת שמה שהיה הוא מה שיהיה. ובדרך הסיפורים מחלחלים והופכים לחלק מהזהות שלו.

בתודעה שלנו יש פעילות עריכה מאסיבית

מה שמתגלה בפסיכולוגיה, בפילוסופיה ובעוד תחומים, זה שעקרון החזרתיות, לספר שוב ושוב, הוא אמצעי לייצר מציאות, בעיקר מציאות פנימית של "מי אני" או "מי אנחנו". בתחומים כמו יחסים, "המציאות" היא דבר נזיל, דבר שניתן לפרש אותו בצורות שונות. אפשר לזכור את הרגעים הטובים והנעימים ואפשר לרשום בתודעה רק את הכשלונות, או את הדברים שפגעו בנו. התודעה שלנו לא רושמת את כל מה שקורה, יש בה פעילות עריכה מאסיבית, שבוחרת כל הזמן – מה לראות, מה לזכור ובעיקר – מה לספר.

הלא מהי מציאות רגשית? היא קודם כל מילים. המילים והסיפור שאני מספרת על עצמי, עלייך, עלינו. הסיפורים על העבר שלנו, איך הכרנו וכמה כיף היה, או הסיפורים על ההווה, כמה הוא מרגיז אותי ואיך היא לא בסדר. סיפורים. קטנים, כאלה שאנחנו מספרים לחבר בטלפון, או גדולים.

אפשר לומר בלי להגזים, ש"הזוגיות" היא אוסף של סיפורים, או במילה יפה – "נרטיב". השתלשלות של עלילה שעוברת הרבה עיבוד ועריכה בדמיון ובזיכרון שלנו. הרי קורים כל כך הרבה דברים,

יגיד הקורא, מה פתאום? הרי יש מציאות, והמילים מתארות אותה. אך אם מתבוננים מקרוב בתהליכים של סיפורים ושל "מה שקורה באמת", רואים שזה לא כל כך פשוט. יש קשר דו-סיטרי בין מה שאנחנו אומרים לבין מה שקורה. לפעמים, מרוב חזרות על סיפור מסויים, אנחנו שוכחים שהיו עוד היבטים למציאות, וכך הסיפור הופך יותר ויותר מציאותי. בלי לשים לב, אנו עושים מה שנקרא "כינון מציאות". אנחנו בוראים את החיים שלנו.

אין כוונתי לתהליך מסתורי, אלא לכוחן של מילים, כאלו שמדברים אותן וכאלו שכותבים, לעצב את המציאות שאנחנו תופשים. ואחרי שמתגבש הנרטיב, שהוא בעצם הזהות שלי, או שלנו כזוג, קשה מאד לזכור שאפשר גם אחרת.

לא מאמינים?

הנה דוגמה, שני זוגות (אנשים דמיוניים, סיפורים אמיתיים) האירועים דומים, הנרטיב שונה:

דני ודינה, גלי וגיל, שני זוגות בני שלושים ומשהו, הגיל של זוגות שמגיעים לטיפול. לאלו שני ילדים קטנים, לזוג השני שלושה, הם עובדים, נאבקים עם המשכנתה ועם חיי היום-יום. רבים, אוהבים, חיים.

דני רואה את העובדה שהסקס פעם בשבוע בתור חיי מין "של זקנים"

דני ודינה מספרים שיש להם בעיה, הם דואגים כי חיי המין שלהם התדרדרו והם מקיימים יחסים "רק פעם בשבוע". דני חושב שהמין אצלם תמיד היה בעייתי, כי מהתחלה קיימו רק פעמיים בשבוע בקושי, והמצב הזה מביא להרבה כעסים ומתחים. אמנם כשיש סקס הם מאד נהנים, אבל דני רואה את העובדה שזה פעם בשבוע בתור חיי מין "של זקנים" ומאשים את דינה בקרירות, ולפעמים אפילו מאיים שיצא לחפש הרפתקאות מחוץ למסגרת הנישואים.

חתן כלה (צילמה: שרית פרקול)
רגעים בלתי-נשכחים להגדה הזוגית. צילומי חתן-כלה (צילמה: שרית פרקול)

גלי וגיל באו בגלל בעיות אחרות, הם מוטרדים מהריחוק שיש ביניהם, הם לא מספיקים לדבר מעבר לשיחות היומיום והדברים הטכניים. חסר להם זמן איכות משלהם. אבל לגבי המין, הם אומרים בגאווה ביישנית, המין שלנו מצוין. אנחנו מקיימים יחסים "פעם בשבוע!" כמו תמיד. כמו לפני ההריונות.

אז איפה המציאות? האם הסיפור של דינה ודני על חיי מין מאכזבים ומתסכלים נכון יותר מהסיפור של גלי וגיל? תגידו ודאי, זה קשור לציפיות שלהם. מובן שזה נכון. אבל זה בדיוק העניין, אף אחד מהם לא ער לכך, שהוא מספר סיפור סובייקטיבי, כל אחד בטוח שהוא מתאר את ה-מציאות. כשדני מספר שוב ושוב את הסיפור מנקודת מבטו, בעצב, בתיסכול ובאכזבה, הוא מייצר את "המציאות הנרטיבית" של דינה ושלו. מציאות שבה הם "כמו זקנים", מפסידנים, ויש סיכוי טוב שהכעס, העלבון והמריבות על חיי המין ישחקו אותם ויהפכו את הסיפור למציאות עוד יותר עצובה.

לעומתם, גלי וגיל שמספרים בגאווה את אותה מציאות עובדתית, הופכים את הסיפור שלהם לסיפור של הצלחה, מלא גאווה, וככה מכוננים דימוי עצמי של זוג טוב וחושני ומכוננים את הזהות שלהם באופן שייתן להם כוח להתמודד עם קשיים במישורים אחרים.

לא צריך להמציא סיפורים ונסים, מספיק לבחור להביט על האירועים בעיניים טובות, סלחניות, שרואות את חצי הכוס המלאה ומספרות אותה שוב ושוב, עד שהיא תהפוך למיתוס שיעבור גם לילדים. והילדים יגדלו עם "גאוות יחידה" של חברים במשפחה עם עבר מפואר, עם סיפורים שניתן לשאוב מהם עידוד ותקווה להתמודדויות בעתיד.

אז אם אתם מספרים את סיפור יציאת מצרים הפרטי שלכם, שימו לב, כדאי שהוא יהיה סיפור טוב! ההגדה של פסח, שסופרה שוב ושוב, היא חלק מהתהליך שהפך את עם ישראל למי שרואה עצמו כמיוחד, עם שניצח את פרעה והתמודד עם 40 שנות מדבר. עם נבחר שיש לו אגו מפותח. לפעמים מפותח מדי. הטריק הזה עובד לא רק על עמים, אלא גם על הקבוצה הקטנה שנקראת 'זוג' או 'משפחה'. וְכל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר את הסִיפּוּר הַחיוּבי, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.

חג שמח!

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת עירית קליינר-פז"]

________________________________________________________________________________

עירית קליינר-פז, פסיכולוגית קלינית,  מטפלת זוגית ומשפחתית, דוקטורנטית במסלול לפסיכואנליזה ופרשנות, בר אילן

ניתן לשלוח לעירית שאלות בנושא יחסים, ואולי נוכל להתייחס אליהן כאן. לצערנו, לא יתאפשר לנו להשיב לכל שאלה.
האתר של עירית פז

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן