אימת הרפובליקנים: הילארי 2016

התקווה הרפובליקנית למירוץ לנשיאות של 2016 היא לנסות ולפסול את הלגיטימיות של הילארי קלינטון בעיני הציבור האמריקני. משימה לא קלה

Print Friendly

הילארי קלינטון ודאי מרגישה לא רע עם עצמה עכשיו. מלבד העובדה שהיא במנוחה לאחר שסיימה לפני מספר חודשים את אחת העבודות המתישות בעולם בה בילתה 2,084 שעות באויר ללא מיטה זוגית, ייתכן מאוד שהאימה שהיא מטילה על המפלגה הרפובליקנית מסבה לה עונג מסוים. כשלוש וחצי שנים לפני הבחירות לנשיאות של 2016, בלי שהודיעה בכלל על כוונתה להתמודד, רפובליקנים בכל רחבי ארה"ב רועדים רק מהמחשבה על "הילארי 2016". 

אפשר להבין אותם. אין כרגע אף רפובליקני או רפובליקנית שיכולים להתייצב מולה. ג'ב בוש, התקווה הלבנה הגדולה, ייזהר מאוד מהתמודדות מול האישה שבעלה הדיח את אבא שלו מכס הנשיאות, וזכרון האח שלו, ג'ורג', עדיין צורב לאמריקנים כמו מי ים המלח שנכנסים לעיניים. כריס כריסטי, המושל הרפובליקני המאוד פופולארי ומאוד שמן של ניו-ג'רזי, עבר ניתוח להצרת קיבה לאחרונה, מהלך שפרשנים רבים בארה"ב רואים כאינדיקציה ברורה לכך שהוא שוקל להתמודד ב-2016. אך כריסטי נחשב למתון וליברלי יחסית לרפובליקני, דבר שיקשה עליו מאוד לזכות באמונם של הקולות השמרניים והימניים של המפלגה שלו.

הילארי קלינטון (צילום: מתוך אתר הסטייט דיפרטמנט)

ינסו לגרור אותה להופעה חוזרת בפני ועדה עוינת של בית הנבחרים. הילארי קלינטון (צילום: אתר הסטייט דיפרטמנט)

ויש את מרקו רוביו, הכוכב ההיספאני של המפלגה הרפובליקנית, שרבים תולים בו תקוות שיצליח לגנוב קצת קולות היספאניים מהדמוקרטים. רוביו הוא בן 42, משרת בסנאט שנתיים וקצת, ונוטה מאוד להתרגש בנאומים. הוא כבר מפורסם בארה"ב בתור "הפה היבש" בגלל מנהגו ללקק את שפתיו ללא הרף בזמן נאומים. לדמיין עימות טלויזיוני של רוביו נגד קלינטון זה כמו לדמיין את המערכון ש"סטרדיי נייט לייב" יכתבו על כך. 

על שרה פיילין ומישל בכמן אין טעם לבזבז מילים. הן כבר נתפסות כקוריוז ותו לא ותפקידן העיקרי הוא לספק כותרות לכותבי הבדיחות של תכניות האירוח. 

בקיצור, השדה הרפובליקני, נכון לעכשיו, נראה צחיח במיוחד. אם לא יגיח כוכב בלתי צפוי כפי שהגיח אובמה לדמוקרטים ב-2007, הרפובליקנים הולכים להפסיד את הבחירות של 2016 בהליכה, בריצה או בכל סגנון אחר שקלינטון תבחר. הרפובליקנים מודעים לכך. יותר מכך, הם יודעים זאת בוודאות. אם קלינטון תרוץ היא תזכה, מול כל אחד. מה הסיכוי היחיד שלהם אם כך? שקלינטון לא תרוץ. 

ההזדמנות: בנגאזי

שמונה חודשים עברו מאז ההתקפה על הקונסוליה האמריקנית בבנגאזי, לוב, שבה נהרגו ארבעה אמריקנים, בינהם שגריר ארה"ב ללוב, ג'יי כריסטופר סטיבנס. התגובה הראשונה של הבית הלבן הייתה שההתקפה הייתה התלקחות ספונטאנית ורצחנית של ההמון כתגובה לווידאו שעשה שמות באינטרנט, "התמימות של המוסלמים", וידאו גזעני במיוחד וטפשי במיוחד שהופק ע"י צעיר אמריקני יהודי. חמישה ימים מאוחר יותר הופיעה סוזן רייס, שגרירת ארה"ב לאו"ם, במספר תכניות חדשות בהן המשיכה את הקו של הבית הלבן בנוגע ל"התלקחות ספונטנית", ראיונות שבדיעבד עלו לה בתפקיד שרת החוץ עליו נאלצה לוותר. התקשורת לא אכלה את זה והתעקשה שהפגנות מקומיות לא מתוכננות לא מצליחות לגבות חיים אמריקנים במתחמים דיפלומטיים מבוצרים ומאובטחים היטב. ואז זה הגיע. הנשיא אובמה הודה שלא כך היה הדבר ושמדובר בהתקפת טרור לכל דבר, מתוכננת ומאורגנת היטב. 

מאותו רגע ועד עצם היום הזה הרפובליקנים לא מוותרים ומתעקשים שזו לא הייתה טעות בהערכת המצב של צוות הבית הלבן או של הפנטגון, אלא שמדובר בקונספירציה ענקית ממדים שנועדה להעלים אי סדרים שלטוניים, חוסר תפקוד ופשלות שלא הייתה להן מקבילה בהיסטוריה של הממשל האמריקני. ממש לכך הגיעה הרטוריקה של הרפובליקנים; הם טוענים ללא הרף שמדובר בשערורייה בסדר גודל של ווטרגייט לפחות (ההאזנות המפורסמות לדמוקרטים שניקסון הורה לבצע ואחר כך שיקר לאף-בי-איי בדבר מעורבתו בעניין, דבר שהוביל להתפטרותו מהנשיאות). 

מעתה אמור, בנגאזי-גייט

אלו הן האשמות קשות. התסריט היחיד שיכול להצדיק האשמות כאלה הוא שאובמה טס ללוב בחשאי והוביל בעצמו את ההתקפות על הקונסוליה האמריקנית, אולי כשקלינטון לצידו. אז מה בעצם יש לרפובליקנים? מה הוא ה"אקדח המעשן" שלהם? 

דווקא הפעם, הרפובליקנים צודקים. חבל רק שהם משתמשים בפופוליזם כה זול ורטוריקה כל כך מנופחת כדי להסביר מה מכעיס אותם כל כך. אם הם רק היו מדברים בצורה קצת יותר מתקבלת על הדעת – לא יותר מתשעה סופרלטיבים למשפט אחד בבקשה! – אפשר היה להקשיב להם ואפילו, לא יאמן, להנהן בהסכמה הפעם. 

התגבורת לא הגיעה

המון תוקף בשגרירות בבנגאזי (מקור: יו טיוב)

המון תוקף בשגרירות בבנגאזי (מקור: יו טיוב)

גרגורי היקס היה דיפלומט מספר 2 בלוב בזמן ההתקפה. בהופעתו לפני הקונגרס בשבוע שעבר הוא אמר בפשטות שהוא, ושאר אנשי המשלחת ללוב, ידעו מיד שמדובר בהתקפת טרור ושהוא היה "המום" כששמע בימים לאחר ההתקפה את התעקשות הבית הלבן על תאוריית ההתלקחות הספונטנית כתגובה לווידאו. הוא גם ביקר את הופעתה של רייס חמישה ימים לאחר ההתקפה, ביקורת שגרמה לכך שהוא הורד בדרגה. 

היקס העיד שדיבר במהלך ההתקפה עם גורמים שונים בצבא ובפנטגון וביקש שישלחו סוג כלשהו של תגבור או כח התרעה שינסה להפחיד את התוקפים, אך כל נסיונותיו לא צלחו. לא ברור למה, ויש כמובן גרסאות סותרות, משרד הביטחון אומר שהם פעלו ללא דופי, היקס ועובדי קונסוליה אחרים מספרים סיפור אחר. אז מן הסתם משהו שם מסריח, ואף יותר מכך לנוכח העובדה שהבית הלבן "טעה" בדיווח לציבור על מה באמת קרה בבנגאזי. 

וכמו תמיד, מסמכים דלפו

הפעם היו אלה מסמכים שהוכנו במשותף ע"י הסי-אי-איי ומשרד החוץ. מסמכים שהוכנו לסוזן רייס לקראת ההופעות שלה בתכניות החדשות. ביחד עם המסמכים דלפו גם חליפת האימיילים בין הסי-אי-איי ומשרד החוץ שדנו מה כדאי להגיד, איך כדאי להגיד את זה ובעיקר, מה לא להגיד. ושם מונח האקדח המעשן של הרפובליקנים. 

אחת ה"מחיקות" השערוריתיות היתה של אזהרות של הסי-אי-איי בחודשים שקדמו להתקפה על הקונסוליה בבנגאזי על אודות תאי טרור הקשורים לאל-קאעידה בבנגאזי עצמה, אזהרות על התקפת טרור צפויה בעיר. את זה החליטו שלא כדאי שרייס תגיד לאומה. להזכיר, ההתקפה התרחשה בספטמבר 2011, חודשיים לפני הבחירות לנשיאות. אם הציבור היה לומד שהממשל התעלם מאזהרות ממוקדות שעלו בחיים אמריקניים, הסיכויים של אובמה להבחר היו נעלמים. 

שערורייה יש, עכשיו רק צריך אשם

אז ללא ספק יש פה שערורייה והשאלה העיקרית, כמו תמיד, היא עד כמה גבוה היא עולה. מי החליט, מי ידע, מי אישר. הרפובליקנים החליטו ללכת על כל הקופה עם זה, למה לא בעצם, שערורייה עסיסית נפלה לידיהם. אז למי הם מפנים אצבע מאשימה, לנשיא? מה הטעם, הוא נבחר כבר, מה כבר אפשר לעשות לו? לנסות להדיח אותו זה חסר סיכוי, אפילו ג'ון מקיין גיחך ביום ראשון בראיון טלוויזיוני על חבריו חמומי המוח שהעלו את האפשרות. מקיין חכם ומנוסה מהם, והוא מתעקש להכתיב את הטון – האצבע תופנה להילארי קלינטון. 

הזדמנות נהדרת לרפובליקנים

קלינטון הרי כבר מחוץ למשחק, היא בבית, עד ל-2016. אז הנה נקרתה בפניהם ההזדמנות הנפלאה ללכלך את שמה של קלינטון, להפיל עליה שערורייה שתכתים את ידיה בדם, ולגרור אותה חזרה לגבעת הקפיטול בתנאים שלהם, להופעה חוזרת בפני ועדה עוינת של בית הנבחרים. זה כל מה שהם אומרים בימים האחרונים – חובה על קלינטון להגיע להעיד בשנית (בפעם הקודמת שהיא העידה בנושא היא עדיין היתה שרת החוץ ואז אף אחד לא העז להתעסק איתה, היא רדתה וצעקה עליהם כמורה על ילדי הגן). 

זו למעשה התקווה הרפובליקנית למירוץ לנשיאות של 2016, לנסות ולפסול את הלגיטימיות של הילארי קלינטון בעיני הציבור האמריקני. משימה לא קלה. הילארי קלינטון מוערצת בארה"ב כמעט כמו בעלה. רבים מהאמריקנים רואים אאת הפסדה לאובמה ב-2008 כטעות מצערת, כהתלהבות ילדותית של רגע שיצאה משליטה. לרפובליקנים של 2013 יש משימה כמעט בלתי אפשרית, אך נראה שהם החליטו לקבל אותה.   

Print Friendly

על אודות אסף דודאי

חי בניכר למעלה מעשור, בניו-יורק וטוקיו. עם רקע בספרות (אמריקנית של המאה ה-20) מצד אחד, ועבודה מודרניסטית בנבכי האינטרנט מצד שני, דודאי מנסה למצוא את האיזון הנכון ומאמין שהישועה תבוא מהמילה הכתובה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ב, בעולם, מאמרי עמדה, צפון אמריקה, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.