דומה שאין דרך מענגת יותר לחגוג את חנוכת היכל התרבות המחודש בתל-אביב מאשר האזנה לנגינתו של  הכנר המופלא יצחק פרלמן,  שהופיע עם הפסנתרן רוהן דה סילבה. מהצליל הראשון של הסונטה הבטהובנית ברה מז'ור (מס' 1 אופ' 12), היה ברור לקהל שיש על הבמה צמד אמנים המשלים איש את רעהו – ופרשנותו רוחנית ומופשטת.

בצליל מלא וחם ובקלילות וירטואוזית הבליט פרלמן את "תרועת" הנושא הפותח ובעיקר – את העידון המופנם של המענה לתרועה.  דה סילבה הבליט בשקיפות נגינתו המרחפת את הליריות של בטהובן. את הפרק הפותח "אלגרו קון בריו" ניגן צמד האמנים בקפיציות גמישה כשהם מבליטים את קונדסות הנעורים של המלחין הצעיר. עידון אנין ומוזיקאליות נינוחה ומלאת הומור אפיינו את נגינת הפרק האיטי ממנו זרם בנביעה הכרחית פרק הרונדו החותם, אותו ניגן פרלמן בקלילות אוורירית ובהבלטת הדגשי הפתע דווקא על הפעימות החלשות.

את הסונטה בלה מז'ור של סזר פרנק מקובל לבצע לרוב ברוב המיית רגש רומנטי. אלא שגם פה דבק פרלמן בפרשנות קלאסית המבליטה את השלד הצורני של היצירה. בן ברית לגישתו היה דה סילבה, אשר התחיל מצליל חרישי, שלתוכו "נארג" פרלמן בצליל חי ואינטנסיבי. מלאי קסם היו סיומי הפראזות אותן חתם פרלמן בהאטה של פרמאטה, שיצרה תחושה כאילו הצליל נותר באוויר וממשיך לנשום. ואז – בעיצומה של השתיקה הנושמת, נכנס הפסנתר בשורת סימני שאלה – בפשטות – ללא רובאטו ללא שמץ ולו קל ביותר של הפרזה שבמניירה.

את פרק האלגרו חתמו שני האמנים באקצ'לרנדו  (האצה שבאה עם עלייה בדינמיקה) סוחף ומופלא. באווירה חלומית ומהורהרת ניגנו את פרק הרצ'יטטיב והווריאציות כאשר הם משלימים זה את זה בדו-שיח שירתי ומלא הבעה. מופלא היה כיצד העלייה בדינאמיקה בנגינתו של פרלמן כמו צמחה מהכלי שהוא המשך טבעי לגופו.

מעט כנרים מעיזים להתמודד עם אתגר וירטואוזי דוגמת הסונטה בסול מינור של ג'וזפה טרטיני. זאת בשל מהירות הסלסולים (טרילים) החותמים את הסונטה. היצירה כה תובענית עד שהיא נקראת "סלסולי שטן". תחת ידיו של פרלמן עברה הסונטה, שהלחין איטלקי קתולי, "גיור כהלכה" – והפכה מ"סלסולי שטן" לניגון חסידי של "בעל תפילה".

את הפרק האיטי ניגן פרלמן בצליל מדובב ובהאטות שהיו חלק מהסגנון. בזרימה האומרת נינוחות טבעית ובקלילות מלאת ברק העפיל פרלמן אל הצלילים שעל הגשר, כשהפסנתרן מלווה אותו בקלילות ובצליל שקט. תחת שיבליט את צחצחוֹת הווירטואוזיות העקרה, ניגן במהירות מסחררת מתובלת בחן ובעיקר בהומור. היה זה גיור מרתק לשטן הקתולי.

ואז החלה שורת ההדרנים.  ניכר בסולן שהוא פשוט נהנה לפנק את הקהל. הוא העפיל לכול פסגות האוורסט של שורת הדרנים תובעניים: יצירה של פרנץ קרייזלר, שתבעה ממנו ווירטואוזיות מלוטשת ומיד אחריה הניגוד המוחלט: melody – הנעימה הידועה  של גלוק מתוך "אורפיאוס ואוארידיצ'ה".

 את הכרומטיות המופלאה של גלוק הבליט פרלמן בליריות מופלאה ופיאנו מצמרר. גם פה הקפיד על קצב מהיר, ששמר על המבנה הקלאסי ולא התיר לעצמו אפילו בהדרן לגלוש לשמאלץ. וירטואוזיות שלא תיאמן הפגין פרלמן בנגינת קטע לשני כינורות של ויניאבסקי (אחד לכנר מתחיל, התבדח, והשני לכנר מתקדם). אי אפשר היה שלא להזיל דמעה כשניגן ברטט את הנעימה של ג'ון ויליאמס מתוך הסרט "רשימת שינדלר".

אך לא איש מלא חיים והומור ובעיקר חום ואהבת אדם כפרלמן יתיר לקהל להישאר דמוע. מיד הפליג לעיבוד של יוזף יואכים לריקוד הונגרי של ברהמס (מס' 1), באינטנסיביות של צליל מלא הבעה ובעיקר בשמחה מידבקת. אי-אפשר היה שלא לפצוח במחול למשמע נגינתו של  הריקוד- אם כי גם פה שמר הסולן בעיקר על הצורה הקלאסית ללא גלישה לרומנטיקה מיותרת.

במיטבו היה פרלמן בהדרן האחרון שניגן: ריקוד הגמדים של מאנציני: הקלילות הווירטואוזית של ריחוף הקשת ומחול האצבעות על הצלילים הגבוהים של הגשר – היו בבחינת פלא שלא ייאמן. ומה שהפך את המפגש לחד פעמי הייתה השמחה המידבקת של אמן שגדולתו טמונה דווקא בצניעותו ובפשטות לכאורה של נגינתו.