במלחמת-האזרחים הספרדית, שפרצה ב-1936, דווח על קרב שבו נהרגו 82 חיילים מרוקנים, 53 איטלקים, 48 רוסים, 34 גרמנים, 17 אנגלים, 13 אמריקנים ו-8 צרפתים  – וגם ספרדי אחד. 

"הגיע לו!" אמרו במדריד. "מה הוא התערב?" 

משהו דומה ניתן לומר עכשיו על מלחמת-האזרחים בסוריה. מכל רחבי העולם המוסלמי נוהרים שיעים לשם כדי לעזור לבשאר אל-אסד לשרוד, בעוד שסונים מארצות רבות ממהרים לסוריה כדי לעזור למורדים. 

ההשלכות חורגות בהרבה מהמאבק העקוב-מדם בסוריה עצמה. זוהי מהפכה היסטורית בעלת משמעות אזורית, ואולי עולמית. 

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חילקו האימפריות הקולוניאליות המנצחות את ארצות הממלכה העות'מאנית ביניהן. מכיוון שבאותה עת הקולוניאליזם  כבר היה "אאוט" וההגדרה העצמית של העמים היתה "אין", הקולוניות החדשות הוסוו כמדינות עצמאיות (עיראק) או כמדינות-בדרך (סוריה). 

האומות הערביות החדשות אימצו לעצמן את המבנה הלאומי של אירופה. הרעיון העתיק של ה"אומה" המוסלמית המאוחדת נדחק החוצה (המילה הערבית "אומה" אינה זהה למילה העברית. ה"אומה" הערבית היא קהילת כל המאמינים). הרעיון של מדינה כל-ערבית, מבית מדרשם של מפלגת הבעת' וגמאל עבד-אל-נאצר, נוסה ונכשל. את מקומו תפסו הלאומיות הסורית, הלאומיות העיראקית, הלאומיות המצרית, וכמובן – הלאומיות הפלסטינית. הן ניצחו. 

אבל זה היה ניצחון מפוקפק. אדם לאומן סורי טיפוסי, למשל, היה שייך גם למרחב הערבי, גם לעולם המוסלמי וגם לקהילה הסונית – וסדר העדיפויות של הנאמנויות השונות האלה לא התברר מעולם. 

באירופה, לעומת זאת, היה מעמד האומה בלתי-מעורער. גרמני מודרני יכול היה להיות גם בווארי וגם קתולי, אך קודם כל היה גרמני. 

בעשורים האחרונים נדמה היה שגם בעולם הערבי מובטח ניצחון הלאומיות המקומית. למשל, אחרי ש"הרפובליקה הערבית המאוחדת" קצרת-הימים התפרקה ב-1961, הציגו הסורים בגאווה את דרכוניהם הסוריים החדשים. נראה היה שמדינות-הלאום הערביות תתקיימנה לנצח. 

לא עוד. 

האדם היה שייך לעדה שלו, שלא היו לה גבולות גיאוגרפיים 

כדי להבין את המשמעות העצומה של התהפוכות הנוכחיות במרחב יש לחזור להיסטוריה. 

לפני אלפיים שנה, רעיון ה"אומה" המודרנית לא עלה כלל על הדעת. הצורה השלטת של החברה האנושית היתה העדה האתנית-דתית. האדם היה שייך לעדה שלו, שלא היו לה גבולות גיאוגרפיים. גבר יהודי באלכסנדריה יכול היה לשאת אשה יהודיה בבבל הרחוקה, אך לא את השכנה הנוצריה או ההלנית בבית ממול. 

בימי הקיסרות הרומית, הביזנטית והעות'מאנית, כל אחת מעשרות העדות האלה נהנו משלטון-עצמי רחב, שבראשו עמד האימאם, הכומר או הרב הראשי (שנקרא "חכם באשי"). זה עדיין נכון באופן חלקי ברוב הארצות שהיו פעם חלק מהממלכה העות'מאנית, כולל מדינת ישראל (שבה שולטים הרבנים בענייני המעמד האישי). התורכים קראו לעדות האוטונומיות "מילט".   

ההיסטוריון הגרמני אוסוולד שפנגלר, מחבר הספר המונומנטאלי "שקיעת המערב", טען שכל תרבות גדולה דומה לבן-אדם – היא נולדת, מתבגרת, מזדקנת ומתה. כל זה במחזור של אלף שנה. התרבות המזרח-תיכונית נולדה – לטענתו – בערך בשנת 500 לפני הספירה, ומתה עם שקיעת הח'ליפאת המוסלמית המקורית בימי-הביניים. היהדות, שנולדה בגלות בבל, היתה רק עדה אחת מיני רבות. 

ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי, שהציג תיאוריה דומה, טען שהיהודים של ימינו אינם אלא שריד מאובן של תרבות ישנה זו, שאבד עליה הכלח. 

מאז עברה החברה האירופית שלבים רבים, שהאחרון בהם הוא ה"אומה" של ימינו. בנוף האירופי הזה היו היהודים גוף לא-נורמלי, זר ושנוא. הם דבקו בקיומם כעדה אתנו-דתית מפוזרת וחסרת מולדת. הם התבדלו באופן מודע: הרבנים הקימו "סייג לתורה". הם הפרידו בין היהודים לגויים. היהודים לא יכלו לאכול עם הגויים או להתחתן איתם. היהודים גם התקבצו בגטאות (לפני שזה נכפה עליהם) מפני שהיו זקוקים לבית כנסת קרוב, שאפשר היה להגיע אליו ברגל בשבת, למקווה, ועוד. 

בלוליינות גאונית קבעו אבות הציונות שהיהודים אינם רק עדה 

הציונות נולדה כאשר קיום העדה היהודית חסרת הלאום הפך למסוכן מדי. בלוליינות גאונית קבעו אבות הציונות שהיהודים אינם רק עדה, אלא בו-זמנית גם לאום, אומה ככל האומות. המצאה זו היתה חיונית, עד הרגע שבו יצרה הציונות אומה אמיתית – האומה הישראלית. 

עם קום מדינת ישראל איבדה ההמצאה הציונית הזאת את נחיצותה. צריך היה לפרק אותה, כשם שמפרקים פיגום אחרי השלמת הבניין. רבים אכן ציפו שכך יהיה, שהישראלים יהפכו לאומה "נורמלית" ושהקשר בינם לבין העדה היהודית יתרופף במשך הזמן. 

אבל אנחנו עדים היום למין מהפכה-נגדית יהודית. בישראל יש חזרה לקשר עם העדה היהודית, תוך שלילת קיומו של הלאום הישראלי הנפרד. זה נעשה בשם הציונות, אך בפועל זהו היפוכה של הציונות. 

המאורעות בסוריה מראים שמשהו דומה קורה שם. בכל רחבי האזור חוזרת העדה האתנו-דתית, ואילו הלאום בסגנון האירופי מתפרק. 

בשעתן יצרו המעצמות הקולוניאליות מדינות "מלאכותיות", ללא כל התחשבות בהרכב האתני-דתי. בעיראק חיברו ביחד, באופן שרירותי, סונים ערבים, שיעים ערבים וכורדים לא-ערבים. בסוריה שמו בסיר "לאומי" אחד סונים, שיעים, עלאווים (כת שיעית קיצונית), דרוזים (כנ"ל), כורדים וכיתות נוצריות שונות, והניחו להם להתבשל. כך נעשה גם בלבנון, בצורה מסוכנת עוד יותר. במרוקו ובאלג'יריה שמו ביחד ערבים וברברים. 

עכשיו מתאחדות העדות האתניות-דתיות – זו נגד זו. מלחמת-האזרחים הסורית איחדה את השיעים – מאיראן  עד לבנון – למען ההגנה על המשטר העלאווי. הסונים מכל רחבי האזור חשים לעזרת המורדים הסונים. הכורדים בסוריה כבר הקימו למעשה מדינה משותפת עם הכורדים בעיראק. הדרוזים, עדה שנהגה תמיד בזהירות יתרה, ממתינים לבאות. 

ייתכן שאנחנו חוזרים למשטר של עדות אתניות-דתיות 

בעולם המערבי מפנה היום מדינת-הלאום המיושנת את מקומה להתאגדויות על-לאומיות, כמו האיחוד האירופי. באזור שלנו, ייתכן שאנחנו חוזרים למשטר של עדות אתניות-דתיות. 

קשה לנחש מראש איך זה יעבוד. משטר ה"מילט" העות'מאני יכול היה לתפקד מפני שמעל לכולם עמד שלטון הסולטאן. אך איך תשתלב היום איראן השיעית עם הרוב השיעי בעיראק, עם השיעים בדרום-לבנון ועם קבוצות שיעיות אחרות, ביחידה אחת משותפת? מה יהיה גורל תריסר הכתות הנוצריות המפוזרות בארצות רבות? 

יש המאמינים שהפיתרון המעשי היחידי לבעיה הסורית הוא פירוק המדינה והקמת כמה מדינות עדתיות – מדינה סונית מרכזית, מדינה עלאווית, מדינה כורדית, מדינה דרוזית ועוד. 

גם לבנון היתה בעבר חלק מסוריה, לפני שהצרפתים קרעו אותה ממנה כדי להקים מדינה עדתית נוצרית. הצרפתים יצרו כמה מיני-מדינות כאלה, כדי לשבור את עמוד השדרה של התנועה הלאומית הסורית. זה לא עבד. 

הדרוזים מדגימים את הקושי הכרוך במצב כזה. הם חיים בכמה שטחים בלתי-רצופים, כגון דרום-לבנון ו"הר הדרוזים" בסוריה. קהילה דרוזית קטנה קיימת גם בישראל (בכל ארץ נקטו הדרוזים אסטרטגיה הגנתית והפכו לפטריוטים מקומיים). 

פירוק המדינות הקיימות עלול לגרום למעשי טבח המוניים ולתופעות של טיהור אתני. כך קרה כאשר פרשה פקיסטן מהודו, וכאשר חולקה פלשתינה. אין זה סיכוי מלבב. 

אגב, טוינבי לא קבע רק שהיהודים הם שריד מהעבר, אלא גם שהם מבשרי העתיד. בראיון שהעניק בשעתו ל"העולם הזה" הביע את התקווה שבמקום מדינת הלאום יבואו קהילות רעיוניות עולמיות, כמו הפזורה היהודית. אולי חשב על הקומוניסטים, שנדמה היה אז שהם הופכים לקהילה עולמית על-לאומית. גם הניסוי הזה נכשל. 

היום מתחולל אצלנו קרב איתנים בין היסטוריונים. פרופ' שלמה זנד טוען שהאומה היהודית הומצאה (כמו כל האומות, רק יותר), ושגם המושג "ארץ ישראל" הוא המצאה ציונית. עכשיו הוא קבע שאינו יהודי אלא ישראלי. 

גדוד שלם של היסטוריונים ציוניים התגייס נגד דברי כפירה אלה. 

מכיוון שלא סיימתי אפילו את בית-הספר היסודי, אינני מעז להכניס את ראשי למלחמת הפרופסורים. אבל גם אני מתנגד לגלישה חזרה לזרועות העדה היהודית העולמית ודורש להכיר בקיום האומה הישראלית החדשה בישראל.

 * * *

כן, אנחנו אומה ישראלית, אומה שכל קיומה קשור לגורל מדינת ישראל.

אין זה אומר שעלינו להתכחש לעבר היהודי שלנו, למסורת ולערכים. זה גם לא אומר שעלינו לנתק את הקשר שלנו עם הקהילה היהודית האתנית-דתית בעולם. אבל הגענו לשלב חדש בהתפתחות. 

ייתכן שגם הערבים ושאר העמים המוסלמיים הגיעו לשלב חדש. הולכות ונוצרות צורות חדשות. 

ההיסטוריה מראה שהחברות האנושיות משתנות כל הזמן, כמו שפרפר מתפתח מביצה לזחל, מזחל לגולם, מגולם למבוגר צבעוני יפהפה. 

זהו סופו של הפרפר, אך לא שלנו. אני מקווה בשבילנו שזו התחלה חדשה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת אורי אבנרי"]