[rating=2]

"עד סוף הקיץ" הוא סרטה העלילתי הארוך הראשון של נועה אהרוני. הסרט הופק במימון קרן הקולנוע הישראלי וערוץ 10 בשנת 2011, ויוצא לאקרנים בהקרנות מסחריות רק השבוע. עלילת הסרט מתרחשת בקיץ של שנת 1978. מיכל (מיכל ורשאי-ארלוק, "אני יונה") מוטרדת שבתה מאיה (בר מינאלי, "אף לא דמעה אחת") אינה יודעת קרוא וכתוב. מורתה של מאיה מעוניינת להשאיר אותה כתה, אבל מיכל אינה מסכימה לכך והיא מבטיחה שעד סוף הקיץ מאיה תלמד קרוא וכתוב ותשלים את הפער עם בני גילה.

מיכל, שאינה מצליחה ללמד את מאיה, שולחת אותה ללמוד אצל אחותה, נעמי (שרית וינו-אלעד, "נודל"). חיים (יאיר רובין, "מסע אלונקות"), אביהן של מיכל ונעמי, שנטש אותן ואת אמן בילדותן, שב לבקר אותן במפתיע, לאחר היעדרות בת עשרים שנה.

"עד סוף הקיץ" הוא סרט תמים לחלוטין, שבוודאות יצליח כסרט טלוויזיה, אך חסר שרירים כסרט קולנועי. כלומר, בסרט אין תחכום – אם זה מבחינת בימוי, עריכה, משחק או אפילו מוזיקה. אין כאן דבר אחד שלא ראינו קודם לכן בעולם הקולנוע. הסרט מנסה בכל כוחו לרגש את הצופים בסיפור העלילה, בשחזור התקופה (סוף שנות ה-70), ומנסה למצוא את המכנה המשותף הצר ביותר של הישראלים: ארטיקים של פעם, תוכניות טלוויזיה מיושנות ואפילו מכנסיים קצרים עד מאוד עם סנדלי טבע.

היתרון הבולט של הסרט הוא המשחק. מיכל ורשאי-ארלוק משכנעת מאוד בתור אישה המחפשת גאולה, שרית וינו אלעד כבר ניצבת בפסגת השחקניות הישראליות הטובות ביותר, וכמובן הילדים המתוקים – בר מינאלי ואיתמר אורני משעשעים מאוד, והם הסיבה העיקרית שכן כדאי לצפות ב"עד סוף הקיץ".

 מי שיוצא קטן בסרט הם הגברים: או שהם בוגדים בנשותיהם, או שהם בורחים מהבית או שהם מתים. האם יתכן שהבמאית, נועה אהרוני, מנסה להעביר מסר חריף ומגדרי על ה"אנשים ממאדים", או שאולי זהו עידן חדש בתולדות הקולנוע בארץ, שבה הנשים מקבלות את מרכז המסך והגברים נדחקים לשוליים.

"עד סוף הקיץ" משתדל להיות סרט ריאליסטי מתוק, אך בסופו של דבר הוא עטוף ומגולגל בנייר של  טופי דביק – המתאים לחובבי הנוסטלגיה, אם כי צעד אחד פחות ממעריצי הקיטש. בסרט לא ניכר ביטוי ליכולת אמנותית קולנועית – צילום, בימוי או עריכה, ונראה כי מלבד השימוש הטפלולי בסמלי התפאורה והתלבושות, הוא אינו מצליח להשאיר את הצופה מרותק לכיסא, ואף  גורם לנו מדי פעם להביט בשעון ולשאול, עוד כמה זמן נותר לסיומו.