"עד סוף הקיץ": חבל שהסרט לא הסתיים בתחילת הקיץ

סרטה העלילתי הארוך הראשון של נועה אהרוני מאכזב מאוד, מלבד המשחק של מיכל ורשאי-ארלוק, שרית וינו אלעד ושני הילדים המשעשעים

Print Friendly

[rating=2]

"עד סוף הקיץ" הוא סרטה העלילתי הארוך הראשון של נועה אהרוני. הסרט הופק במימון קרן הקולנוע הישראלי וערוץ 10 בשנת 2011, ויוצא לאקרנים בהקרנות מסחריות רק השבוע. עלילת הסרט מתרחשת בקיץ של שנת 1978. מיכל (מיכל ורשאי-ארלוק, "אני יונה") מוטרדת שבתה מאיה (בר מינאלי, "אף לא דמעה אחת") אינה יודעת קרוא וכתוב. מורתה של מאיה מעוניינת להשאיר אותה כתה, אבל מיכל אינה מסכימה לכך והיא מבטיחה שעד סוף הקיץ מאיה תלמד קרוא וכתוב ותשלים את הפער עם בני גילה.

סיפור תמים שמתאים לטלוויזיה. מיכל ורשאי-ארלוק ובר מינאלי

מיכל, שאינה מצליחה ללמד את מאיה, שולחת אותה ללמוד אצל אחותה, נעמי (שרית וינו-אלעד, "נודל"). חיים (יאיר רובין, "מסע אלונקות"), אביהן של מיכל ונעמי, שנטש אותן ואת אמן בילדותן, שב לבקר אותן במפתיע, לאחר היעדרות בת עשרים שנה.

"עד סוף הקיץ" הוא סרט תמים לחלוטין, שבוודאות יצליח כסרט טלוויזיה, אך חסר שרירים כסרט קולנועי. כלומר, בסרט אין תחכום – אם זה מבחינת בימוי, עריכה, משחק או אפילו מוזיקה. אין כאן דבר אחד שלא ראינו קודם לכן בעולם הקולנוע. הסרט מנסה בכל כוחו לרגש את הצופים בסיפור העלילה, בשחזור התקופה (סוף שנות ה-70), ומנסה למצוא את המכנה המשותף הצר ביותר של הישראלים: ארטיקים של פעם, תוכניות טלוויזיה מיושנות ואפילו מכנסיים קצרים עד מאוד עם סנדלי טבע.

היתרון הבולט של הסרט הוא המשחק. מיכל ורשאי-ארלוק משכנעת מאוד בתור אישה המחפשת גאולה, שרית וינו אלעד כבר ניצבת בפסגת השחקניות הישראליות הטובות ביותר, וכמובן הילדים המתוקים – בר מינאלי ואיתמר אורני משעשעים מאוד, והם הסיבה העיקרית שכן כדאי לצפות ב"עד סוף הקיץ".

 מי שיוצא קטן בסרט הם הגברים: או שהם בוגדים בנשותיהם, או שהם בורחים מהבית או שהם מתים. האם יתכן שהבמאית, נועה אהרוני, מנסה להעביר מסר חריף ומגדרי על ה"אנשים ממאדים", או שאולי זהו עידן חדש בתולדות הקולנוע בארץ, שבה הנשים מקבלות את מרכז המסך והגברים נדחקים לשוליים.

"עד סוף הקיץ" משתדל להיות סרט ריאליסטי מתוק, אך בסופו של דבר הוא עטוף ומגולגל בנייר של  טופי דביק – המתאים לחובבי הנוסטלגיה, אם כי צעד אחד פחות ממעריצי הקיטש. בסרט לא ניכר ביטוי ליכולת אמנותית קולנועית – צילום, בימוי או עריכה, ונראה כי מלבד השימוש הטפלולי בסמלי התפאורה והתלבושות, הוא אינו מצליח להשאיר את הצופה מרותק לכיסא, ואף  גורם לנו מדי פעם להביט בשעון ולשאול, עוד כמה זמן נותר לסיומו.

Print Friendly

על אודות שי שגב

שי שגב משמש כמבקר הקולנוע והטלוויזיה של מגפון. בעבר הרחוק למד קולנוע ותקשורת, ואף גמע קילומטראז' מכובד כבמאי ותסריטאי טלוויזיה. בשנים האחרונות משמש ככתב היין האלכוהול של Ynet, עורך מגזין יין וגורמה, מגזיני תעופה, תיירות ומלונאות מובילים. בעבר שימש כעורך הכלכלה והמזון של מגפון, עורך ראשי של מגזין הנדסת מים, כתב מסעדות ומבקר היין של ידיעות אחרונות, גלובס, מגזין Timeout ודרך האוכל. שגב כבר הספיק לכתוב ולערוך חלק מאתרי המזון, ביקורת המסעדות והיין המובילים בישראל, תוך היותו שופט יין ומזון בתחרויות בכל רחבי העולם. בזמנו הפנוי, מכהן כיו"ר ועדת היין של האקדמיה העברית ללשון. בזמנו הלא פנוי, משמש ככותב נאומים לבכירי ממשל ולראשי חברות בארץ ובעולם.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, סרטים, תרבות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.