בשבוע שעבר הזדמן לי להגיע לשכונה ד' בטבריה לטובת צילום כתבה לחדר החדשות בצפון. הכביש רחב הידיים בכניסה לשכונה עם הנוף המדהים הנשקף משמאלו לא מעיד כלום על מה שנמצא מימינו. בנייני הרכבת בשכונה אמנם צבועים, אבל הזבל ששוכב שם על כל פיסת אדמה פנויה מעיד על ההרגשה שמרגישים הילדים שם לגבי עצמם ולגבי איך שאר העולם רואה אותם, אם הוא בכלל מסתכל. אבא אחד ממלמל לי שזו לא סביבה לגדל בה ילדים. הוא עצמו לא ראה את הילדים שלו כבר כמה חודשים וגר אצל אמו הקשישה כי כספי הביטוח הלאומי לא מספיקים לו לשכור דירה.

ילד בן תשע עשרה  מראה לי את המקלט שבו ישן כמה חודשים אחרי שהעיפו אותו מהבית כי ההורים הנרקומנים שלו לשעבר לא ידעו מה לעשות עם זה שהוא לא מפסיק לגנוב אופנועים. כל הילדים בשכונה שהסתובבו סביבי עישנו סיגריות, לא מגולגלות, כאלה אמיתיות שעולות שלושים שקל לקופסה. זה לא משום שיש להם, זה משום שהם גנבו ובחרו להשקיע את כספי הגניבה בסיגריות, אז יש להם. תינוקת בת שנתיים שבקושי הולכת עמדה וצפתה בהשתאות בילד בן חמש עשרה מתפעל באנג במיומנות. בחורה אחת הפשילה את הבגדים מעל גופם של כמה בני נוער, הראתה לי צלקות ופצעים על גופם. הם גנבו טרקטורון לפני שבועיים, ומאז הם לא מפסיקים להתהפך אתו. ניסיתי לשאול על צבא,  גם מי שעדיין אין לו שם תיקים פליליים שמונעים ממנו גיוס לא מוצא סיבה טובה להילחם למען מדינה שלא נלחמת עליו.

שכונה ד' בטבריה היא מדינה אחרת, ואולי בעצם לא.  אמא אחת אמרה לי שגם אם אשאל את הילד שלה מי הוא ראש הממשלה הנוכחי הוא לא ידע לענות. היא טענה שזה מכיוון שהוא טיפש, כי אף אחד לא הכריח אותו ללמוד. ואולי זה לא משום שהוא טיפש, אולי זה משום שכשאין לך מה לאכול, לא מעניינות אותך החדשות, מעניין אותך פשוט לשרוד. בשביל לפתוח במחאה חברתית, או לפחות לרצות לשפר את החיים שלך צריך שיהיה לך קודם קצת אוויר לנשום וזווית ראייה שקצת תיתן לך פרופורציות. הילדים בשכונה ד' בטבריה, פשוט לא מכירים שום מציאות אחרת.

כמה ימים לאחר מכן פגשתי אישיות בכירה בעיריית טבריה. כבדרך אגב שאלתי אותו מה הוא חושב על שכונה ד'. הוא אמר לי שניסו, אבל מדובר בחבורה של אנשים שלא רוצים לעזור לעצמם, אז מה כבר העירייה יכולה לעשות. שייקחו קצת אחריות על החיים שלהם הוא אמר לי, ונכנס לתוך האוטו היפה והממוזג שלו.

הילדים בשכונה ד' בטבריה הם אנחנו באיזשהו מקום. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים. נכון, רובנו לא גונבים טרקטרונים, אבל לא רחוק היום שכל מי שלא עבר עדיין להעדיף את השימוש בכסף שחור יתחיל, כי המדינה לוקחת כל כך הרבה מאתנו. מתי שהוא יימאס לנו לעבוד כדי לשלם לה, אז לא נגנוב טרקטורונים וסיגריות אבל נגנוב את מס ההכנסה ואת הביטוח הלאומי כשיטה. אם המדינה לא נותנת לנו מועדונית ומקום לאפשר חיי חברה, אז פשוט ניקח לבד את מה שנראה לנו כנכון. אם אין תמורה לאגרה, אנחנו נייצר לבד את התמורה. ילדי שכונה ד' בטבריה לא המציאו שום התנהגות אנושית חדשה. יכול להיות שאותו בכיר עירייה צודק, הם לא רוצים לעזור לעצמם, אבל מי רוצה לעזור לעצמו כשאין אף אחד שמראה לו איך? כשאפשר לחיות כל כך הרבה יותר נוח, גם אם זה במחיר של פגיעה באחרים כי אין שום הכוונה איך עושים את הדברים אחרת?

בני העשרים במדינת ישראל היום עדיין הולכים לאוניברסיטה כי הם חושבים שזה יעזור להם למצוא מקצוע ולשפר את רמת המחיה שלהם. הדגש הוא על עדיין. בפועל רמת המחיה שלהם יורדת כל שנה בגלל העלייה חסרת הפרופורציה ביוקר המחיה לעומת עליית השכר הממוצע במשק, אין להם אינטרסים להרוויח יותר מדי כי גם ככה הרבה הולך על מסים,  ובעלי תואר ראשון הבינו כבר שזה נחמד להתמקצע ולנסות לבנות את העתיד אבל כדי לשלם שכר דירה ולסגור את החודש עדיף לך לעבוד בתור ברמן.

המדינה רוצה ובצדק שנעזור לעצמנו. בפועל היא מייצרת עוד ועוד אנשים שבעתיד הלא רחוק יצטרכו לסמוך על העזרה שלה, בדיוק כמו בעיריית טבריה. נכון, לכולנו יש אמא ואבא וגם להם יש חלק בלתי נפרד בעיצוב העתיד שלנו, אבל כשגם ההורים חיים בהסכמה עם ההווה, בין אם זה הורי ילדי שכונה ד' שמרימים את ידיהם בחוסר אונים למראה הילדים שיושבים מתחת לבית עם בקבוק וודקה, ובין אם זה ההורים שלנו שדוחפים לנו ליד עוד שטר של מאתיים שקל לדלק , עם מה שנהיה מהמדינה שלנו, קשה לראות דרך לצאת ממעגל האשליה הזה.

יש דרך אחרת, ויש עתיד לא רק בסיסמה פוליטית. האחריות היא לא רק על המדינה אבל למדינה יש את היכולת ליצור כאן משהו שישרוד יותר מעד מערכת הבחירות הבאה, בדיוק שהתפקיד של עיריית טבריה הוא לדאוג לכולם, ולא רק לתיירות ולבנייה חדשה.

מדינה, כמו עירייה, נועדה בראש ובראשונה לדאוג ליושביה. בטחון זה לא רק בטנקים וכיפות ברזל. בטחון זה קודם כל יציאה מנקודת הנחה שלזה שאתה עובד תהיה תמורה לחיים שלך, וזה שאתה משלם למדינה כל חייך יבטיח את זה שביום שלא תוכל לעבוד מישהו שם יזכור אותך כי אחרת לאף אחד אין אינטרס לעבוד ולדאוג לעצמו שלא לדבר על ללכת ולסכן את החיים שלך על מולדת שלא מתכוונת לגמול לך.

בסופו של יום כל אחד בעולם בבסיס שלו רוצה לחזור לבית שלו מהעבודה שלו , לשבת לאכול ארוחת ערב עם המשפחה שלו, להתקשקש קצת עם החברים שלו על המרפסת ולנשום קצת אוויר.

לילדים של שיכון ד' בטבריה יש מרפסות בבתי הרכבות, בלימודים הם לא טורחים יותר מדי כי אף אחד, כולל הם עצמם, לא חושב שיש איזושהי חשיבות עליונה להגיע לאוניברסיטה, על צבא אין מה לדבר בכלל כי המשטרה פתחה להם תיקים עוד שהיו קטינים  והמשפט "אין ילד רע, יש ילד שרע לו" לא עובד כאן יותר מדי בסימביוזה עם הרשות המבצעת וארגוני הרווחה. עבודה הם לא מחפשים כי יש להם כסף מהגניבות, וההתקשקשות עם החברים שלהם נעשית לרוב על בקבוק וודקה או באנג כי כן, הם ילדים ומשעמם להם, ובעיקר – הם ממש רוצים לברוח. עתיד? מבחינתם זה כבר אבוד מראש.

את הילדים בחצר האחורית, זו של שכונה ד', יש סיכוי קלוש אבל עדיין קיים להציל. את האזרחים של המדינה יש אפשרות ריאלית להציל. זו אחריות משותפת, פשוט צריך שלמישהו יהיה אכפת גם לטווח הארוך. אם לא יקרה פה שינוי מהותי, נהיה עוד מעט ממש כמו הילדים האלו, לפחות ברמה התודעתית וביכולת ההסתכלות שלנו על העתיד. אולי יהיה לנו פחות זבל בשכונה כי עדיין יהיה אכפת לנו קצת מהסביבה שלנו אבל מעבר לזה – כשההוויה תייצר תודעה, כבר לא יהיה לנו אינטרס להלחם על שום דבר.

סגירת מועדוניות לילדי שיכון ד' בטבריה בשנת 2012, מחאת אמהות: